לאחר עשר שנות-עבודה: יבנה נפרדת מהבמאי ג'וש שגיא

וכך נפרדו ממנו חברי התיאטרון המקומי שלנו: 

"סוף סוף הגיע זמן המפגש המיוחל! שמחים להיפגש ולעשות תיאטרון, המחנה המשותף של כולנו.

(חיקוי של ג'וש) שלום חברים, נעשה 'מה קורה' קצר.

ואנחנו שומעים על טיולים אין ספור, שמחות אין ספור, לימודים, הצגות ונכדים נכדים נכדים… ולפעמים, בעיות ומשברים שעברנו.

ויש גם את אלה שאצלם תמיד "הכל היה דבש", העיקר שנגמור כבר עם ה'מה קורה' ונעבור לעשייה… אבל כמה טוב היה לפעמים לשפוך את הלב, לקבל מילה טובה ,ואפילו, עצה טובה, מכולם וממך ג'וש. תמיד היית לנו כתף ואוזן קשבת.

"רבותיי, כולם לעלות על הבמה!"
אחרי שמצאנו סוף סוף הצגה מתאימה, חלוקת התפקידים לא קלה. לכולנו קשה לקבל את העובדה שאין, אין 12 תפקידים ראשיים – אז מתנחמים במשפט ש'אין תפקיד קטן, ושחקן טוב יעשה מעדן מכל תפקיד'.

קולו של ג'וש קורא לסדר:
"חברים, אף אחד לא מעיר לשחקנים! רק אני מעיר ומתקן" ברוח טובה, תמיד.

"חברים מה עם הטקסט? אני מבקש להתחיל ללמוד בעל פה. מעמוד 1 עד שמונה עשרה, ב ע ל   פ ה! היום נעשה RUN, מהתחלה ועד הסוף"

ועוד RUN. ועוד RUN. לפעמים אל תוך הלילה.//

"מה עם סצינת התורקים?"
לחזור שוב ושוב' ואיזה פלא, הסצינה מצויינת. ואחרי אין סוף חזרות כיפיות:

"חברים, יש לנו הצגה! הייתה חזרה מ ע ו לה! אני חושב שמגיעות לו כפיים! רבותיי, תנו לה כפיים."

אצלך ג'וש כל אחד מאיתנו היה האחד והיחיד או האחת והיחידה.

כולנו רצינו להצליח, להרים הצגה טובה. בשבילנו אבל גם כדי לגרום לך לקצת נחת. אתה הגשמת לנו את החלום להיות שחקנים.

השתדלנו ללמוד את הטקסטים, השקענו עבודה רבה, ואתה החזרת לנו פי אלף.

ולפני ההצגה, התפללנו כולנו עם חנה, ואחרי זה יד על יד על יד וכולנו צעקנו  ב ה צ ל ח ה !

מחיאות הכפיים של הקהל ביבנה, בנווה יוסף, בדורה בנתניה, בצוותא. סמכת עלינו והאמנת בנו.

ותמיד שיחת הסיכום שלך ג'וש: "חברה, הייתם מ ע ו ל י ם כל אחד מכם. הקהל צחק ונהנה בטירוף."

קולך ג'וש תמיד יהדהד בראשי, וכשארצה לחשוב על משהו טוב, אראה בדמיוני אותך, מחייך עם עיניך הטובות ואומר ש'הכל יהיה בסדר'.

תודה רבה ג'וש, נעמת לנו מאוד.
תעבור הלאה  ושתמיד יהיה לך כל מה שתרצה.
אוהבים, כל אחד מאיתנו.
(כתבה: חנה)

צפו בסרטון – ג'וש – עשור של עשייה!