חן קרולקר: ההבטחה היבנאית במחול הבינלאומי

מתוך הפהדהדה של 'לה קורסייר'. כוריאוגרפיה :מריוס פטיפה. צילום: רווית זיו
 

חן קרולקר נולד ביבנה, כבר כנער מצא עצמו בעולמות שונים המגשרים בין יכולות פיזיים, הבעה, תחרותיות, הישגים ושאלות רבות על מה שמעורר את לבו, ומהם הדברים שגורמים לו להרגיש ייחודי וממומש.

בין עיסוקיו כנער צעיר היה קרולקר שחיין בנבחרת הייצוגית של יבנה, בתקופה זו חווה אימונים קשים, ביניהם מפגשי בוקר קבועים עם מים קרים בבריכה. מלבד זאת, למד לנגן פסנתר ושיעורי בריאדאנס עם המורים המובילים בארץ ובעולם. אותם מורים, בתחומים השונים, הבהירו לו, כבר בגילו הצעיר, כי הוא זה שצריך לקבל את ההחלטות הקשות, שיובילו אותו למצוא את מקומו בחיים.

מתוך 'ולס פנטזי'. כוריאוגרפיה: ג'ורג' באלנשין. צילום: רווית זיו

הוא החל ללמוד מחול בגיל 16 וחצי, במגמת המחול בתיכון 'גינסבורג האלון' ביבנה, בניהולה של מירית ברמן. תמיכתם והערכתם של ברמן וצוות מורי המגמה, סיפקו לו הרבה אמונה ביכולותיו והביאו אותו להשקיע במקצוע הריקוד. לאט לאט נפרשו בפניו של חן אינספור האפשרויות שיש לעולם המחול להציע. קרוקלר מספר שכשנחשף למגמת המחול בבית הספר לא דמיין לרגע לאן זה יוביל אותו, ושם באמת הבין את החיבור העמוק והאהבה שלו למחול.

בהיותו הבן היחידי שרקד בעיר באותה התקופה, במגמה, ולמרות הקשיים שנלוו להחלטה לרקוד, בין אם זה היה לעג מצד החברים או החיבור האטי לבנות המגמה, ואף תלמידים שצעקו "בוז" בהופעות סוף השנה – כל אלה לא מנעו ממנו לעשות את מה שאהב.

מתוך 'dance till the night is over'. כוריאוגרפיה: אלי לזר. צילום: רווית זיו. הרקדנית שבתמונה: עדי אביטן

חן נזכר איך בפעם הראשונה שטס לניו-יורק, לקורס קיץ, וזאת רק לאחר 4 חודשים שרקד בלט (גיל 17), הוא שובץ בקבוצת הצעירים (גילאי 10-12) בעקבות חוסר הידע והתחלתו המאוחרת. כל זה רק דרבן אותו לעבוד קשה יותר ולצמצם את הפער העצום שהיה לו. שנה לאחר-מכן, כשחזר לאותו הקורס בדיוק, הוא שובץ בקבוצה ברמה הכי גבוהה שהייתה.

לאחר שנה במגמת המחול ביבנה, קרולקר מצא עצמו מוקסם מסגנון הבלט הקלאסי בעיקר בזכות תפקידי הבנים – שם נדרש לבצע אלמנטים מסובכים, של קפיצות וסיבובים. הכיוון החדש של חן הפתיע את מוריו במגמה, ואלו אף ניסו להשפיע עליו ולשנות את הסגנון שבחר. מצד שני, מכיוון שהבלט הקלאסי נחשב לבסיס לכל סגנונות המחול, המשך ההשקעה בחן הייתה מבורכת, וכך, מורתו באותה תקופה, תמי לוטן, יזמה ויצרה את הקשר שאיפשר לו ללמוד אחר-הצהרים במגמת המחול ע"ש תלמה ילין בגבעתיים, בניהולו של דויד דביר.

אם הפער בין תלמידי המגמה ביבנה לחן בהתחלה היה נראה בלתי-אפשרי לגישור, הרעיון להגיע לשיעור מחול בתלמה ילין נראה בהתחלה קומי, מוזר, ובמבט לאחור – לא מובן. היה זה הכוח הפנימי של חן שהניע אותו. הנער שמצא את היכולות להתמודד, לקחת כל יום בפני עצמו, על-מנת להקריב, לא לוותר ובמעמקי הלב לרצות להגשים את חלומו, הן אותן תכונות של כל מי שמצליח. זוהי דרך-חיים בה התנהגותו של אדם מקדמת אותו להצלחה והגשמת חלומות. כנראה שחלק מהקביעה כמה רחוק יוכל להגיע, ואולי זאת השחייה שפיתחה את המשמעת הפנימית שלו, כל אלו גברו ונתנו לו הזדמנות למצוא את הכוחות הדרושים לכך. מה שברור – כוחות אלה היו, ויהיו, חלק חשוב במסע של חן. בין אם אלו פציעות חוזרות – בכל פעם שדחף את עצמו להשיג עוד קפיצה, או עוד סיבוב באוויר, עוד נחיתה מתרגיל אקרובטי ועד לפריקת-כתף, שנגרמה מתוך שמירה על הרקדנית עמה עבד ולמד להיות פרטנר יציב ועקבי.

ב'תלמה ילין' פגש חן את אלי לזר, מורה שהסכים לעזור ולגשר על הפער שהיה לו, ולתת את הביטחון בדרך שבחר: "פגשתי את חן לפני ארבע שנים" מספר לזר: "מכיוון שכל-כך הרבה דברים קרו מאז, מכיוון שחן הביא את עצמו להישגיות שלא רבים האמינו, מכיוון שאנחנו רואים את ההווה וממשיכים לשאוף למקום שרק האמנות יכולה לדרוש מאתנו יום אחרי יום, הזיכרון הראשוני אולי מעורפל אצל אחרים, אבל אצלי הוא ברור וחרוט, כאילו שהיה זה רק אתמול. חן ניחן באומץ רב, בתשוקה ללא נודע, בסקרנות, בהחלטיות והכול בנוכחות של נפש טהורה עם ברק בעיניים."

לאחר שסיים תיכון, הצטרף חן לתוכנית להכשרת רקדנים שלזר יסד 'המסגרת לקידום מחול מקצועי', תוכנית שנועדה לתת לרקדנים השואפים לקריירה במחול את הזמן והכלים להתפתח ולצבור את הניסיון הדרוש. ובמקביל, לקראת הגיוס לצה"ל, קיבל חן מעמד של 'רקדן מצטיין' וזכה במלגות ללימודי מחול בניו-יורק – שם ייצג את המדינה בגאווה גדולה. הוא הופיע ביפן, הגיע לגמר בתחרות המחול ע"ש מיה ארבטובה, ותוך זמן קצר, מצא עצמו רוקד רפרטואר בינלאומי, הדורש מיומנויות, כריזמה ושליטה.

חן מספר על לימודיו בתכנית 'המסגרת' ומה המשמעות שלה עבורו: "אני חושב שהתכנית מכינה את כל מי שמצטרף אליה לעולם המקצועי באופן הכי אמתי ונכון שיש. התוכנית הינה 5 ימים בשבוע וכל יום מתרגלים 7 שעות. ממש כמו יום בלהקה מקצועית שאליה כולנו שואפים להגיע. הידע העצום של אלי ורונה לרנר (מנהלת החזרות) הוא מתנה, בכל יום לומדים משהו חדש על האמנות המדהימה הזו וגם על עצמנו כאמנים וכבני-אדם. להיות רקדן דורש המון, גם מבחינה פיזית, אך גם מבחינה מנטלית, זהו מקצוע קשה כל-כך שהאהבה אליו צריכה להיות ללא גבולות על-מנת להצליח. הדגש בתוכנית הוא הבלט הקלאסי, שעתיים וחצי של שיעור בוקר, שמותאם לבנים ולבנות כאחד, דבר שלא נפוץ כל-כך בארץ. לאחר-מכן, יש שיעור פוינט או שיעור ייחודי לבנים, או תחילת החזרות על הרפרטואר. למרות הדגש של התכנית על האספקט הקלאסי, הרפרטואר שאנו מבצעים הוא נרחב, עם שלל אפשרויות, והוא כולל עבודות קלאסיות טהורות, עבודות ניאו-קלאסיות, ועבודות מודרניות. כך בעצם אנו, כרקדנים, מקבלים שלל אפשרויות והופכים את עצמנו לווירטואוזים. אלי ורונה נותנים, לכל אחד מהרקדנים בתוכנית, יחס אישי ומותאם, מתוך הידיעה שכל אחד במסע משלו לדרך המקצועית, דבר שמייחד את התוכנית מאוד, לדעתי, והופך אותה למיוחדת במינה."

מתוך 'dance till the night is over'. כוריאוגרפיה: אלי לזר. צילום: רווית זיו

"תקופת הקורונה, שבה אנחנו תקועים, היא מבחן קשה לכל אמן אשר מבין את חשיבות הזמן, היכולת להתנייד כדי לפתח קשרים ומציאת מקום עבודה," מספר אלי לזר: "התקופה הזאת מאפשרת, עד כמה שניתן, להשקיע בעצמנו, אך הסגרים שמוציאים את הרקדנים מהסטודיו, המקום היחידי בו הם יכולים לפתח את עצמם, מעכבים ומאריכים את זמן ההכשרה."

קרוקלר מוסיף: "במצב הנוכחי קשה מאוד להתגבר על הקשיים, אבל עושים כמה שאפשר. כשיש סגר – אני עושה שיעור כל יום בבית, בסלון, בלי לקפוץ, כדי לא לפגוע ברגליים, ומנסה להפיק ולעבוד כמה שיותר עם הגוף, על-מנת להשאיר אותו פעיל. אחרי שעובדים בסטודיו ונמצאים בשיא גופני ובמצב מנטאלי בריא – זה מאוד קשה פתאום להפסיק ולהוריד הילוך ועוד בידיעה שזה גורם לפגיעה בתהליך ההתקדמות שלי כרקדן, אז כל מה שנותר הוא לנסות ולעשות מה שניתן, אם זה לקום ולעשות שיעור ואז לעשות אימון כוח ואירובי ובערב לעשות מתיחות, או כל דבר שמשמר את הכושר."

חן ממשיך ומתאר בדרכו הייחודית: "לדעתי, אחד הדברים הכי חשובים ברקדן זה התשוקה שלו. אני חושב שלפתח רקדן מקצועי – זה אחד הדברים הקשים ביותר, כי השאיפה לשלמות במקצוע הזה – היא הכול. אני חושב שרקדן צריך להיות מוזיקלי, עם טכניקה טובה מאוד, עם תשוקה עצומה, יכולת קליטה מהירה, קבלת ביקורת ויישום מהיר שלה, ריכוז גבוה, כוח סיבולת ומוסר עבודה ברמה הכי גבוהה שיש, יכולת התאקלמות וכו'… אני חושב שאחד הדברים הכי קשים שיש במקצוע הוא חוסר הידיעה. חוסר הידיעה של מה יקרה? האם אני טוב מספיק? האם יקבלו אותי ללהקה? האם אצליח להתקבל לאן שאני רוצה? האם כל העבודה הקשה, שאני משקיע שעות על גבי שעות, באמת שווה את הכול? בנוסף לזה, המקצוע דורש כל-כך הרבה מבחינה פיזית, שיש המון פציעות, לפעמים קשות מאוד ולפעמים פחות, אבל כל פציעה וכל כאב זה עולם בפני עצמו והתמודדות יום-יומית חדשה וקשה, שדורשת המון סבלנות ורצון. עוד דבר הוא התמודדות מקצועית עם המורים/מנהלים. איך לפנות, איך לדבר, איך להתנהל במהלך החזרות ותהליך העבודה ואיך לקבל, כל ביקורת שאומרים, לא למקום אישי ופוגע."

מתוך 'שש שנים מאוחר יותר'. כוריאוגרפיה: רועי אסף. צילום: יואל לוי

עולם המחול הוא 'הילד' שלא תמיד מובן בעולם האמניות, במיוחד עולם המחול המקצועי. כל רקדן יספר שמה שהוא חווה קשה לתאר במילים, אולי זו הסיבה שהוא רוקד, ואמנות המחול לכשעצמה, כדי להבין אותה דרך ההתקשרות עם הקהל, דורשת מיומנות מהצופה, כי לא הכול ברור, וההרגשה של אי-הבנה היא לא תמיד נוחה. תרבות של מחוות ותנועות לא שגרתיות, יכולת פיזית, המשולבת בשפת-גוף, לצד קואורדינציה מפותחת ויכולות הבעה של שחקן תאטרון. לכן נשאלת השאלה: האם אנחנו בוחרים באמנות הזאת, או היא זאת שמוצאת את דרכה לשלוט בנו?

החלום הגדול של חן זה להגיע הכי רחוק שרק אפשר: להיות סולן ראשי בלהקה טובה, ולהצליח לפתח את עצמו כבן-אדם וכאמן. ואחד הדברים החשובים הוא גם לעורר השראה ברקדנים אחרים וליצור חשיפה ואהבה לעולם המחול. והכי חשוב: לא להפסיק לרקוד!

מתוך 'שש שנים מאוחר יותר'. כוריאוגרפיה: רועי אסף

בקיץ 2019 נבחר קרוקלר לרקוד בהופעת גאלה מיוחדת ב… יפן, בהתרגשות ושמחה פנימית, של תחילת דרכו המקצועית בעולם, הגיע לראשונה ליפן: טיסה ארוכה ליעד שיש בו מנהגים ותרבות שונה, ציפיות אישיות, וגם, מבחן חשוב על השגת הכרה והיכולת להוכיח את עצמו כרקדן, כאמן. מבחן זה דרש ממנו לא רק לבצע את המוטל עליו כרקדן, אלא גם לעזור להעמיד את היצירה עבור הרקדנים המקומיים והרקדנים האורחים המשתתפים בעבודה. כשהגיע לתיאטרון וגילה שהאולם מכיל למעלה מאלפיים מקומות ישיבה ובמה גדולה במיוחד – החל לחוש את המעמד וגם את הסיפוק בתהליך שבחר. החוויה, הקהל והתגובות – אישרו שמקומו ודרכו הם בעולם המחול. כל ניסיון כזה, מקדם את חן לקבל את הביטחון והמודעות הנחוצה לו על-מנת לפרוץ קדימה.

המקום שנולדנו לא בוחר את המקצוע המיועד לנו, וגם בעיר קטנה, כמו יבנה, יכול להתגלות רקדן הבלט הבא של ישראל ושל עולם המחול הבינלאומי.

צפו! חן קרוקלר – מתוך הפהדהדה לה קורסייר – כוריאוגרפיה : מריוס פטיפה. הועמד על-ידי אלי לזר