אור מבעד לסדק

לאחר הפרידה מיוסי אספה המשפחה פריטים רבים לצורך הנצחת זכרו בפלטפורמות שונות, וכך מצא את דרכו הארנב של אורי מצטופף עם מזכרות וציוני-דרך נוספים בחייו של יוסי, והמתין, מסתבר, ליומו, בסבלנות יוצאת-דופן עבור שפן, או ארנב.
והשבוע הגיע היום, בעת שאחייניתו של יוסי, נגה ויסבוך-אבן, עברה שוב על החומרים, ואת עיניה משך האיור הצבעוני, השמח והמושקע של  הילד אורי. משזיהתה כי המדובר בילד מהעיר רחובות, החליטה שיהיה זה רעיון טוב לנסות ולאתרו, ולראות כיצד גדל הילד שמאד רצה לשמח את העצובים, והאם הוא זוכר את המקרה.

"לחייל האמיץ, שולח לך חייל ושמו פיפוכד". הציור של אורי תדמור. צילום: פרטי, באדיבות משפחת סתוי

למרבית ההפתעה, גילתה נגה כי אורי תדמור, מכתה ג'2 ב'ויצמן' הוא היום אורי תדמור, נשיא ומנכ"ל חברת KLA-Tencor, אשר התרגש אכן עד דמעות כשקיבל את שיחת הטלפון הראשונה מנגה, שמספרת: "אורי היה מאושר לחזור לרגעי התום האלה, בהם עשה כמיטב יכולתו לאחל החלמה לפצועים קשה, איחולים כמו שרק ילדים יודעים לאחל, מכל הלב, ותוך ראייה בפצועים אכן כפי שהם: גיבורים".

אורי תדמור: "מאד מרגש, מחלחל אל נימי הנשמה, מעשה שעשיתי בכוונה טהורה ותקווה של ילד שהציור יהפוך חייל פצוע לבריא, שישקמו אותו ויצילו אותו מהגורל האכזר של אימי המלחמה. כשהיינו ילדים המלחמה נראתה כפי שהיא באמת: אפלה, קשה, רעה. רצינו להחזיר את הסדר על כנו, להפסיק את הקושי ולעשות שהכל ישוב להיות כקדמותו. מאד שמח ונרגש לפגוש את עצמי מאז, באמצעות הציור, וכמובן ליצור קשר ולהכיר את המשפחה הנפלאה הזו".

אורי תדמור – 1973, כתה ג'2, בית-ספר ויצמן; 2018, KLA-Tencor – נשיא ומנכ"ל. צילום: אתר KLA-Tencor

הילד מכתה ג'2, הוא כיום, בגיל 53, נשיא השלוחה הישראלית של ענקית האלקטרוניקה KLA-Tencor הממוקמת במגדל העמק. מרכז הפיתוח של KLA-Tencor מונה מעל 500 עובדים, וחגג לא מכבר 30 שנים להקמתו. KLA-Tencor האמריקנית היא מהחברות המובילות בעולם בתחום פתרונות למדידה ובקרה של ייצור שבבים. ״אנו מחזיקים בנתח השוק הגדול בעולם בתחומנו״, מתגאה תדמור, שעשה כברת-דרך מהיום בו שלף את עפרונות ה'קריולה' מקלמרו כדי לצייר ציור שאיש לא שיער עד כמה ירגש עשרות שנים לאחר מכן.

"אמא ניהלה את מחלקת החינוך בעיריית רחובות, ובבית הספר היו מאוד נחמדים אליי בזכותה", מתאר תדמור את ילדותו באותה עת. "אהבתי מאוד את רחובות", הוא אומר, "בלילות היינו יוצאים לרחוב עם סנדלים, הלכנו לפרדסים, לבית הקולנוע עם הגג הנפתח, עשינו קומזיצים והרגשנו שהעיר השקטה הזו היא שלנו". את סמדר, רעייתו, בעלת חברה לייעוץ ארגוני, שעבדה בעבר עם דב לאוטמן ז"ל ב'דלתא', פגש אורי בחיפה: "יום אחד היא הגיעה לבקר בחיפה ברכבת, וירדה ממנה בשמלה פרחונית שלא אשכח, טיילנו בטיילת לואי וחודש אחר-כך הודענו שאנחנו מתחתנים. אנחנו נשואים 26 שנים, גרים בחיפה, ויש לנו שלושה ילדים".

יוסי סתוי, בן מזל ושאול, נולד, הוא ותאומו עמו, ביום 12.11.1951, במושב זיתן. בימים הראשונים לקו התאומים בבריאותם והרופאים כמעט אמרו נואש לחייהם. תאומו נפטר, אך יוסי התאושש עד מהרה והבריא. יוסי למד בבית הספר על-שם גורדון בבת-ים, המשיך ללמוד בבית-ספר 'תמר' ברחובות, ואחרי כן סיים את לימודיו בבית הספר החקלאי 'עירון' בחדרה. עד שגויס לשירות בצה"ל השתלם בקורס להנהלת חשבונות. בבית הספר היסודי הצטיין בלימודיו ומוריו שיבחוהו על שקדנותו ועל חריצותו, אך בבית הספר התיכון התקשה מעט בלימוד השפות הזרות. כאשר החל ללמוד בבית הספר החקלאי שוב הצטיין בידיעותיו הרבות והמקיפות. הוא הרבה לקרוא בכל הזדמנות שנקרתה לו, בעיקר ספרי מדע. בשעות הפנאי נהג להאזין למוסיקה ולשחק בכדורגל.

יוסי (יוסף) סתוי. צילום: פרטי, באדיבות משפחת סתוי

יוסי היה קפדן מאוד. הוא עבד כמנהל חשבונות והממונים עליו העריכו מאוד את כישרונותיו ואת כושר תפיסתו, ושיבחו אותו על דייקנותו ועל אחריותו. מטבעו היה רציני מאוד, ביישן מעט ומסתגר. אף-על-פי שהיה עקשן בדעותיו ותקיף בעקרונותיו, היה גם חברותי וידע לקנות ידידים ולקיים יחסי חברות לבביים. בזכות נימוסיו ונועם הליכותיו היה אהוד ורצוי בכל חברה. הוא היה בן מסור לאמו ואח טוב לאחיו ולאחיותיו, והתכונן ללמוד באוניברסיטה, בחוג למנהל ציבורי.

יוסי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1970 והתנדב לשרת בחיל ההנדסה. לאחר תקופת הכשרה הוצב ביחידת שדה של החיל, ונחשב בה חייל אחראי, מסור לתפקידו ואהוב על חבריו, ועד מהרה התמנה למפקד דוברת גישור. על חלקו בפעילות המבצעית של יחידתו הוענק לו 'אות השירות המבצעי'. באוגוסט 1973 שוחרר מהשירות הסדיר, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים טרם נקרא להתגייס לשירות המילואים הראשון שלו. בני המשפחה מספרים כי הוא הסתובב בביתו כמו נשוך-נחש, ואף אחד לא הצליח להרגיעו, אף לא אמו.

כעבור יממה לא יכול היה עוד לשאת את המצב, ויצא לחפש את יחידתו בשטח הקרבות, לאחר שנשק לאמו ונפרד ממנה במילות הרגעה. יומיים שוטט בחיפה בחיפושים אחרי מיקום היחידה, אך לא אמר נואש ולבסוף מצא את דרכו אל חבריו. יחידתו השתתפה במבצעים שונים במסגרת קרבות הבלימה בסיני. ביום 17.10.1973 פגע פגז בדוברה ששירת עליה, בעת צליחת התעלה. הדוברה התפוצצה ויוסף נכווה קשות.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוסי זכה להימנות עם האנשים שעמדו במרכז המאמץ של צה"ל במלחמה זו. בזכותו ובזכות חבריו הצלחנו להעביר את המלחמה לאדמת האויב, ולהדוף את חייליו אל מעבר לגבולות ארצנו. הוא היה חייל למופת וחבר נאמן".

משפחת סתוי. מתאחדים סביב המורשת של יוסי. צילום: פרטי, באדיבות המשפחה

אחיו של יוסי, אלי, תושב העיר יבנה, מספר כי כל מורשת המשפחה בשני העשורים האחרונים נבנתה סביב הזיקה לשכול והחיבור המתחזק משנה לשנה עם זכרו ומורשתו של יוסי. "אנו רוחשים כבוד עצום לצה"ל, הכבוד שפיעם ביוסי ושעוצמתו היא גם עוצמת השבר שעברנו. אנו מתרגשים מאד לראות נכדים ונינים, חיילים, עומדים ליד הקבר כנציגות של כבוד, מבלי שכלל הכירו את יוסי", הוא אומר, ומבקש להפנות את תשומת הלב לשיר 'אוהב את האל שלנו', שאת מילותיו כתב לזכרו של האח הנערץ, ואשר הולחן על-ידי האחיינית, אביטל אליהו, אחותה של נגה,שתיהן בנותיה של מרים, אחותם של אלי ויוסי ז"ל:

"עכשיו בחצר המוות של יום הכיפורים". עכשיו צמרמורת 

אוהב את האל שלנו
בילדותי בחצר הבית, בזיתן המושבה
שמחת ילדות קסומה וצער מצוקה.
מחסור ועוני חום ואהבה
משפחה גדולה.
בנעורי ,בחצר בית הספר בבת ים
האחים ואני נגד שאר העולם
משחקים ,צוחקים,שוכחים  מה חסר
ככה טוב יותר.

אני אוהב את האל שלנו
אני אוהב את הארץ שלנו
אני אוהב את העם שלנו
אני אוהב
נשבע לכם ,אוהב.

בבגרותי על הדשא בחצר הפנימיה
אני והח'ברה יושבים בשלווה
מתרגשים, עוד מעט  מתגייסים לצבא
חולמים על אהבה.

אני אוהב את האל שלנו
אני אוהב את הארץ שלנו
אני אוהב את העם שלנו
אני אוהב, נשבע לכם אוהב.

עכשיו בחצר המוות של יום הכיפורים.
חבריי ואני בדוברה, בשר תותחים
החובש אומר לי :הם כבר לא איתך
אתה שרוף כולך.

שרוף כולי על האל שלנו
שרוף כולי על הארץ שלנו
שרוף כולי על העם שלנו
שרוף כולי, נשבע לכם שרוף
 

אח נוסף של יוסי ואלי, ד"ר פלטיאל סתוי, כתב בהקדמה לספר שהוצא לאור לזכרו, דברים מרגשים ורהוטים שנאמרו בטקס אזכרה לחללי העיר רחובות: "יוסי – ילד שלי מוצלח. יום הכיפורים תשל"ד היה ליום השבר הלאומי. מדינת ישראל חוותה את הנורא מכל. חלומות התאיידו ותקוות התבדו. חזון התקומה עמד להתנפץ לרסיסים. הקו המפריד בין חירות לחורבן היה לפתע דק עד להחריד. רק עוז נפשם וגבורתם של צעירי ישראל, שיצאו להגן על היקר לנו מכל, הביא לתמורה ולניצחון.

"המחדל הנורא, שעלול היה לשים קץ לכל מה שנבנה כאן בעמל כה רב – הפך לניצחון המזהיר ביותר, שעתיד, בסופו של חשבון, גם לפתוח פתח לתמורה ההיסטורית ביחסינו עם שכנינו. לא מעשי ניסים הושיעו אותנו הפעם, אלא מעללי גבורה וחירוף נפש של בנינו ואחינו, שנלחמו בעוז ובנחישות, והצילו את המדינה מן הגרוע מכל. חוב גדול חב עם ישראל לדורותיו לבניו היקרים. אנו מרכינים ראש בהערצה ובתודה מול דור מופלא זה של מכבים צעירים, שהיו שוב למגש הכסף עליו ניתנו שוב גאולותינו וחיינו.

"אחד מאלפי הגיבורים האלה היה גם אחינו, יוסי סתוי הי"ד, הטמון עם עשרות צעירים בני רחובות, קורבנות המלחמה הנוראית הזאת. סיפורו של יוסי הוא נדבך לדוגמא מסיפורה של המערכה הקשה הזאת. צעירים מופלאים אלה, גיבורי התקומה והתחייה – הם את חייהם הצעירים הקריבו כדי שאנו כאן נחייה בארץ הזאת. אשרי העם שאלה בניו. יהא זכרו של יוסי וזכרם של כל הגיבורים, חללי המלחמה האכזרית הזאת וחללי כל מערכות ישראל  בכל השנים – ספונים לנצח בליבנו. תהא נשמתם צרורה בצרור חייה ומורשתה של האומה לעד".

ונראה כי הכי נכון לסיים סיפור זה במילותיו של המשורר אמיר גלבוע, בשיר 'ואחי שותק', הפותח את דף אתר ההנצחה לזכרו של יוסי סתוי ז"ל: 

אחי חזר מן השדה
בבגד אפור.
ואני חששתי שמא חלומי יבדה
והתחלתי מיד את פצעיו לספור.
ואחי שותק.

אחר חיטטתי בכיסי הסגין
ומצאתי אספלנית שיבש כתמה.
ובגלויה שחוקה את שמה
תחת לציור של פרחים.
ואחי שותק.

ואז התרתי את הצרור
והוצאתי חפציו, זכר אחר זכר.
הידד, אחי, אחי הגבור,
הנה מצאתי אותותיך !
הידד, אחי, אחי הגבור,
אשיר גאוה לשמך !
ואחי שותק.
ואחי שותק.

ודמו מן האדמה זועק.

(חלק מהמידע בכתבה זו, נשען על דברי זכרון המופיעים במפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך על-ידי משרד הביטחון)