9 מיליון דקות בלי צחי

"לא רציתי לתת את הבן שלי בשמחה למדינה"

איטח, אלוף-משנה במילואים, המשמש זה שנים ארוכות כקב"ט העיר אשדוד, מספר על בנו, סמל צחי איטח, בכורם שלו ושל רעייתו יפית, מוזיקאי מחונן ששירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת 'גבעתי' – שאריה היה ממייסדיה.

צחי נהרג ב-9 בפברואר 2000, מפגיעה ישירה של טיל בעמדה בה שמר במוצב ה'בופור'. הוא נהרג במקום. בסוף מאי של אותה שנה צה"ל נסוג מלבנון בעקבות החלטת ממשלת ברק.

צחי (מימין) ואריה איטח. "היה לו זיק בעיניים בכל פעם שהיינו אומרים 'גבעתי' ". צילום: פרטי, באדיבות משפחת איטח

"מרחק הזמן איננו מקהה את הכאב, זו אשליה ובדותה. הכאב מתעצם. זו החמצה נוראית", אומרת יפית על המוות של צחי, סמוך כל-כך לנסיגה, "פספוס אדיר, אמרו לי, ועדיין מזהים אותי כמי שבנה היה החלל האחרון בלבנון. זה לא מנחם אותי. אין כאן שום נחמה. מה נותן לי התואר הזה? אני רוצה את הבן שלי לידי, שאני אוכל לחבק אותו, שהוא יהיה חי. כל-כך קינאתי", היא מודה: "לא אשכח את היום הזה, כשירדנו מלבנון. הייתי שמחה ועצובה. שמחה בשביל החיילים שיצאו מהתופת וחזרו הביתה בשלום, ועצובה בשביל צחי שלי, שלא היה ביניהם. שלושה חודשים בקושי הפרידו בינו ובין החיים. במיוחד כשהבנתי שצחי נהרג, בשבריר של שנייה. שבריר שנייה, וכל העולם שלי התהפך".

צחי שימש השראה לדמותו של יונתן שפיצר בסרט 'בופור', שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, וזיכה את הבמאי, יוסף סידר, בפרס 'דוב הכסף' לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, זכה בארבעה פרסי 'אופיר', והוביל את מספר הצופים לסרט ישראלי לשנת 2007 לאחר שצפו בו כ-300,000 צופים.

מספר חודשים לפני שנהרג כתבה יפית, אז גננת, סיפור בשם 'מתנה למדינה'. הסיפור נכתב לכבוד יום העצמאות ה-51 של מדינת ישראל: ילד רואה שהמדינה עצובה ומבקש לתת לה מתנה כדי לשמח אותה: עוגת-חול, יונה עשויה עיסת-נייר, סוכרייה ענקית עטופה בצלופן ובדגל. השבוע הגישה את הספר אישית לנשיא המדינה, רובי ריבלין, במשכן הנשיא בירושלים.

"פחות משנה לאחר מכן, מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה בני, אהובי, הוא מתנה למדינה", היא אומרת, ומוסיפה: "אף אמא לא רוצה שהבן שלה ימות. כשנותנים מתנה רוצים לשמח. אני לא רציתי לתת את הבן שלי בשמחה למדינה. זה דבר שנכפה עליי, לא מרצון. אני לא בחרתי לתת את צחי. אבל זה היה הגורל".

יפית איטח מעניקה את הספר 'מתנה למדינה' לנשיא ריבלין. צילום: פרטי, באדיבות משפחת איטח

"כתיבת הספר הייתה דבר שרציתי לעשות כבר בשבעה, מיד אחרי שצחי נהרג. זה מה שעניין אותי. הרצון להנציח אותו, שלא ייעלם", היא אומרת, "צחי צריך היה להיות היום בן 37. בדמיוני אני רואה אותו כבר נשוי, עם ילדים. הוא היה מאוד משפחתי. מוצלח, יפה-תואר. עם שיער קצוץ, מסודר. כמו בתמונות שלו, רק יותר מבוגר".

יום אם אחרון

ליפית ולאריה שלושה ילדים נוספים, בן ושתי בנות. "כולם כבר נשואים, יש לנו שתי נכדות ושני נכדים – צחי ורני – ואין מאושרים מאתנו לאחוז בהם ולספר להם על הדוד שהיה להם. כמה גיבור היה וכמה אהבנו אותו ועודנו".

אריה, אביו של צחי, היה, כאמור, ממייסדי פלוגת חיל ההנדסה של 'גבעתי', וצחי רצה ללכת בעקבותיו. "היה לו זיק בעיניים בכל פעם שהיינו אומרים 'גבעתי' ", הוא מספר, "בימי שישי היה מעמיד אותנו לשיר את המנון החטיבה סביב שולחן השבת".

"זה היה 'יום האם' ", מתארת יפית, "יום אם אחרון עם בני החי. כשנכנס הביתה הוא הביא לי זר-פרחים ענק, נושא ברכה: 'לאמא, את מקסימה. תודה על האהבה הענקית שאת מעניקה לנו', ותלה על המקרר". אחר כך, כשהגיעו נציגי קצין העיר להודיע לה שנהרג, גררה אותם למקרר והראתה להם את המכתב שכתב באותו שבוע – "הוא כתב לי את זה השבוע", צעקה, "איך אתם אומרים שהוא נהרג? על מה אתם מדברים בכלל?". ביום שני הם נפרדו: "הוא חיבק אותי, החזיק אותי והסתכל עליי. ליד הדלת הוא אמר לי: 'אל תדאגי, אמא. הכל יהיה בסדר'. לא גיליתי לו שהיה לי חיזיון נוראי כשנתן לי את הפרחים. ראיתי את הזר מונח בבית העלמין. על הקבר שלו. נתתי לעצמי סטירה. אמרתי: 'איזו אמא את, איך את יכולה לחשוב שהבן שלך הולך למות?' ".

צחי עוד הספיק להתקשר אליה ביום שישי בבוקר, "התקשרתי להגיד לך שבת שלום", אמר. היא הופתעה בגלל השעה המוקדמת. זמן-מה לאחר שסיימו לדבר, היא צלצלה אליו שוב, והגיעה למענה הקולי. "השארתי לו הודעה", היא אומרת, "באטרף. אמרתי: 'צחי, שמור על עצמך, אני מאוד אוהבת אותך'. ברדיו היה השיר של בועז שרעבי, 'לתת'. השמעתי לו, והתחלתי לבכות. כי ידעתי. ידעתי שהוא ימות".

"יש בכל אחד מאיתנו את צחי"

אריה מספר כי מזה שמונה-עשרה שנים שהמשפחה מתאחדת סביב הקרע הגדול שנפער עם לכתו של צחי. הוא ויפית, ביחד עם שלושת אחיו של צחי, קיימו ומקיימים פעולות רבות להנצחת זכרו של הבן האהוב שלא ישוב. בין היתר הוקם אתר אינטרנט ודף פייסבוק לזכרו, "כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים תוך הרגשה שהוא מביט, מלווה, דואג ואוהב", הוא אומר, ומספר כי השבוע שלח הודעה בקבוצת ה'וואטסאפ' המשפחתית הנרחבת, בה כתב: "משפחה יקרה, צחי שלנו מעניק לנו את העוצמה של מי שאנחנו…בכבוד ובצער שאין לו נחמה נמשיך קדימה…ובעזרת השם נעשה ונצליח…יש בכל אחד מאיתנו את צחי הבלתי-נשכח…יהי זכרו ברוך…".

יפית איטח עוסקת כיום בהנחיית סדנאות העצמה לנשים, ומרצה גם בעמותת המורים 'גוונים', אודות פיתוח מנהיגות וחינוך למצוינות – שני תחומים אותם היא מכירה מלפני ולפנים, מצחי שלה. סיפורו המלא של צחי מוצג בסרט 'תעירו אותי כשהסיוט נגמר', אשר שודר לראשונה בחודש מאי שעבר, בערוץ 8.

שמעון פרס מצטט את יפית איטח, יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2012, צפו: