עם שובו של דוד קוניו: ראשת מטה משפחות החטופים ביבנה מסכמת שנתיים של מאבק שטרם הסתיים

"היום, סוף-סוף, הרגע הזה הגיע. דוד שב לחיק משפחתו, עבורי זה היה אחד הימים המאושרים בפעילות בשנתיים האחרונות (כולל השבתן של שרון, דניאל והבנות). זה יום שחיכינו לו כולנו שנתיים. שנתיים חיכיתי לכתוב את המשפט : "דוד שב הביתה".

אתמול, כשהתבשרתי בהגעתו של דוד היום, בשעה הראשונה הלכתי הלוך חזור ושוב הלוך חזור בסלון הבית, כשהלב מוצף ברגשות שלא זכרתי כבר שקיימים בי.
כשביקשתי מהחברה הגרפיקאית (ענת נגב, ששנים עומדת לצידי לכל בקשה), לא האמנתי שאני מנסחת לה את המשפט "דוד שב הביתה" ובהמשך לנסח את הקריאה לציבור לבוא לקבל את פניו."

"שנתיים של חרדה וטרלול המשפחות, הצהרות והבטחות ששוב ושוב טורפדו, הגיעו לסוף הזה.
היום הזה גם מלמד את כולנו, שוב, שמאבק אזרחי מניע ומשפיע, שעקשנות ועקביות – מביאים תוצאות, ולפני הכל ומעל הכל, כשרבים ממשיכים לקחת אחריות ולממש הלכה למעשה את הערכים, ערבות הדדית וקדושת החיים ופידיון שבויים – אנחנו יכולים להזיז "הרים". לערכים הללו יש צו 'עשה' והם אינם רק טקסטים להצהרות של פוליטיקאים בכיכרות.
ערבות הדדית וקדושת החיים, אלה הערכים שמחזיקים את החברה שלנו, מאז ומתמיד, והם החוסן הערכי, מוסרי, ישראלי ויהודי, שמייצר לנו את הכוח לצלוח תהליכים קשים לאורך ההיסטוריה, והם אלה שבסוף יביאו לשיקום החברה לאחר החורבן הנורא שהתרחש ב-7 באוקטובר, בחג מתן תורה."

"אני מבקשת להודות מעומק הלב לכל הא.נשים שלאורך השנתיים התמידו והגיעו לכל הפעילויות של מטה משפחות החטופים, בעצרות, תהלוכות, מייצגים, תערוכות, שיירות, צעדות וכל שישי בקבלות השבת. אתם.ן הא.נשים ששמרתם ותמכתם במשפחות ובמאבק להשיב את יקיריהם הביתה." מוסיפה רונית.

"הלב שבור על אלה מהחטופים שלא שבו ויכלו לשוב באם העסקה הייתה יוצאת לפועל חודשים, ואפילו למעלה משנה, לפני כן. ומעל הכל, אני מצדיעה לכל חיילי וחיילות צה"ל, סדיר ומילואים, על גבורתם ועוצמת מחויבותם לכולנו. אני מרכינה ראש ונפש מול כל המשפחות השכולות שיקיריהם מסרו את גופם ונפשם למעננו והמשפחות שנותרו עם חלל ענק בנשמה ובלב שלעולם לא יימצא לו מרגוע."

"במאבק הזה היינו יחד – משפחה, חברים, מתנדבים, אזרחים מכל קצוות הארץ, ארגונים, פעילים, אנשי ציבור וקהילה שלמה שסירבה לוותר. כולנו למדנו בדרך הקשה שהמאבק להשבת אדם מהשבי הוא לא רק מאבק על חיים – הוא מאבק על צלם אנוש, על אחריות הדדית, על לבה הפועם של החברה שלנו.
המסע לשחרורו של דוד הוא גם סמל למאבק על השבת כל החללים כולם, לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישובו, החברה חייבת את זה למשפחות, הממשלה חייבת את זה לחברה ולעתידה, ואנחנו, העם, נמשיך עד אחרון החטופים ישוב.

"ולבסוף, תודתי הגדולה נתונה לצוות המופלא שליווה אותי מתחילת הדרך, שנתיים, וממשיך ללוות אותי עד אחרון החטופים: אורה ששון, אורה רחמים, שולה אלמוזנינו, איה אלון, בתיה יהב, ענת ששון, חני אלימלך, דליה יעקובי, עירית פוגל, שרלי עייש.
תודה ענקית לבעלי ה'בורגרים', מיכל (וייס) ונדב גולדנברג, על שהעמידו לרשותנו כל שביקשנו; מבנה, חשמל, ציוד וכל שיכלו.
תודה, אך המאבק עדין לא תם." מסכמת רונית ארנפרוינד.