מדבר על הכל: מניפסט הרוע של הפסיכופתים

שהם האנשים שמסבירים לך מה היו עושים לאמאש'ך, ולבתש'ך, ולאחותך, שהם האנשים שדופקים לך את האוטו בחנייה ולא משאירים פתק עם פרטים, שהם האנשים שזורקים מחלון המכונית את הפסולת ומתיזים אליך ברמזור בדל סיגריה בוערת, שהם האנשים שמסתכלים עליך בעיניים עברייניות כשאתה מעיר להם על רעש שהם מקימים, שהם האנשים שבהמשך השיחה הזו ידקרו אותך בסכין עמוק לתוך הבטן כך שלא תראה יותר את בנותיך היתומות.

שהם האנשים שתור מבחינתם הוא שהגיע התור שלך לחטוף מכות רצח, שהם האנשים שיורקים את הליחה שלהם מילימטר מכף הרגל שלך, שהם אלה שמנערים את השמיכה מהים עליל ואם תגיד להם משהו הם יראו לך באיזו קלות בקבוק בירה מתנפץ על הראש שלך, שהם האנשים שאונסים את בנותיהם ובניהם, שהם האנשים שכל דבר בהם אומר: "אני לא נורמטיבי, אני לא טוב, אני רע, וזה עושה לי טוב".

שהם האנשים שיחבלו לך בכל מאמציך להצליח, שהם האנשים שיזלזלו בכל דבר שתעשה, שהם האנשים שיצעקו, שיגדפו, שיעליבו, שישפילו, שילשינו, שיצטדקו, שיפילו אל אחרים את האחריות לכלשונותיהם הקולוסאליים והביזיוניים, שבם האנשים שינסו לחפות על טעויותיהם ובורותם באמצעות שקרים ועלילות, שהם בדיוק האנשים שיצחקו על ילד אוטיסט, או בעל מוגבלות, שהם האנשים שיחנכו את ילדיהם לחרמות על ילדים אחרים, חלשים מהם, שהם האנשים הרעים.

שהם האנשים שבהם פעיל הגֵן של הרוע. זה שחוקרים אמריקניים מצאו ואפילו הכתירו בשם ההירואי 'גֵן הלוחם' – שם לחלוטין לא הולם ולא ראוי, שכן אין שום דבר הירואי ברוע. והימצאותו מנבאה פסיכופתיה. זהו הגן הגורם להתפרצויות אלימות ולחוסר אכפתיות כלפי הזולת. הצירוף המרכיב את  הפסיכופתיה. הם האנשים הנושאים את הגן המנבא אלימות, והמתחבאים תחת אצטלת "התנאים הסביבתיים בילדותם, ש'עודדו' אצלם התנהגות אלימה", כהגדרת חלק מהפסיכואנליטיקאים הבנאליים.

קורבן

הם אלה, שהינם, בעצם, תוצר של תרבות המטפחת את הקומבינציה הערכית של חסך בילדות+גן הרוע, תרבות היורה ברגל של עצמה שכן היא מבטלת כל אפשרות לחשוב על מוסר כמושג בר-תוקף, וכידוע, בלי מוסר, אין תרבות.

ומתוך הלך-רוח הזוי זה הרי אי-אפשר לחשוב קודם-כל על ענישה כסנקציה מיידית על התנהגות לא-מוסרית. אפשר לחשוב רק על סלחנות ואישפוז פסיכיאטרי וטיפול נפשי, שהרי ידוע לכולנו שכל הפושעים כולם, נושאים בעצם את "גן זה גן" הזה, שאין עוד בלעדיו. ואלה, הסלחנים, הנדיבים – בהם שופטים המשחררים לביתם רוצחים, אנשים, מתעללים בכלבים, אנסי ילדים ויתר חלאות המן האנושי – מנציחים את המצב ורומסים את הרומנטיקה הפתטית של הרצון החופשי! תקעו בך סכין? מה פתאום החלט ושיקול ורצון חופשי ושפיות!!! הכל נעשה בשם ה"גן זה גן זה גן, ואין מה לעשות, אין עליו שליטה".

ואז, מה יעשו השופטים בעוד, נניח, שלושים שנה, כשיקבלו, על כל מעשה פשיעה, דו"ח פסיכו-גנטי שיעיד על היות הנאשם, שרצח, או אנס, או התעלל, או פגע, או כלא, או הרס – בעצם נשא של הגן הקטלני ושל ילדות אומללה, הזקוק לחמלה יותר מאשר לענישה? השופטים יתפטרו, ובמקומם ימונו פסיכאטרים. בתי הסוהר יעלמו, ובמקומם יצוצו עוד ועוד מוסדות אישפוז. וכל חולירע יהפוך בעצם לקדוש המעונה בידי עצמו. חזון מופרך? אולי כך זה נשמע, אבל השופטת, למשל, ששלחה את הפסיכופת שגרר את הכלב הביתה, מסמנת בהחלטתה המפלצתית בדיוק את זה. את מגמת הוויתור והסלחנות על ביצוע פשעים נגד האנושיות, על בסיס התחשבות בעבריין, על חשבון הקרבן. 

הימצאותו של 'גן' כאילו מבטלת את הבחירה החופשית, את היכולת האנושית להכריע בין טוב לרע, את המותר לכאורה העתיק הזה של האדם מן הבהמה. אם הרוע הוא גנטי, שום איש אינו אשם עוד. וכך אנו צועדים בבטחה לקראת כאוס במונחים הבסיסיים ביותר של האנושות: מי שנוהג באופן 'רע' באנשים אחרים הוא 'רע שלא באשמתו'. אין עוד אחריות.

ואני סבור שקיימת גם קיימת אחריות. אלא שהיא מוטלת על כתפינו, על מי שמייצגים את הטוב ואת האנושיות, עלינו מוטלת האחריות להעניש עד תום את כל מי שמפגע בחיינו ומחריבם. להעניש ללא רחם, עד שהרוע יפוס מן העולם.

(חלק מהדברים נכתבו בהשראת מאמרים של אסתי פלד, פסיכולוגית, מטפלת בפסיכותרפיה, ודוקטור לפילוסופיה, אשר פורסמו באתר 'פסיכולוגיה עברית')