לזכרו של סבא: ניסים סעדה ז"ל

השבוע יחול יום-הולדתו של ניסים סעדה ז"ל. יום הולדת? הגורל כנראה רצה אחרת. איך מסכמים את חייו של איש כזה, שאהב את החיים, אהב כדורגל, אהב את מה שעשה, אך יותר מכל אהב את משפחתו, והם כל-כך אוהבים אותו?!

אבל נפל על יבנה בכלל, כישוב קטן (עדיין), שכל מי שהולך בה לעולמו, מיד יודעים כולם, ועל משפחת סעדה המורחבת בפרט, עם הישמע דבר מותו של ניסים סעדה ז"ל. עוד ביום שישי בשעה 14:30 נערכה הלווייתו, בהשתתפות מאות בני-משפחה, מכרים וחברים. ההספדים קרעו את הלב.

בתו של ניסים ז"ל, איריס ששון, סיפרה לנו כי "אבא היה הכי זהיר בעולם, הקפיד תמיד על נהיגה אטית ובטוחה, ולא ייאמן שזה קרה דווקא לו".

איריס הספידה בכאב את אביה: "אבא שלי, משוש חיי. אני יושבת על מיטתך ולא מאמינה שהיא תהיה ריקה מעתה. קולך מהדהד לי באוזן. קול מלא טוב-לב ונתינה. מלאך שלנו, חינכת אותנו לתום, ליושר, להיות הגונים והוגנים, להושיט יד לעזר, לכל מי שיבקש. תמיד אמרת 'תהיו בצד הנותן, בצד העוזר'. כי כזה היית, אדם מלא אהבה ודאגה. באבי שלי, אני אוהבת אותך כל-כך ולא מעכלת שאני צריכה להיפרד ממך. עדיין מוקדם מדי, יש לנו עוד כל-כך הרבה להיות יחד, לחוות יחד, לצחוק יחד ולחגוג יחד. אבא שלי, היית בשבילי אבא וחבר לחיים. הייתה לי הזכות להיות בתך הבכורה, זו שדואגת לך כמו שאתה דאגת, ומבשלת עבורך, רק על-מנת לראות את דמעות האושר בעיניך."

"אבא, אני מקווה שלא פגעתי בך, או הכעסתי אותך, ואם כן, אני מבקשת סליחה. אבא, אני מבטיחה לך שנשמור על אימא, שכל-כך אוהבת אותך ושתמיד דואגת לך. אוהבת לעולם ועד. תנוח על משכבה בשלום."

נכדתו של ניסים סעדה ז"ל, מל ששון, משתתפת בלהקה היבנאית 'החברים של אריק' והמדריכים ביקשו להשתתף בצערה ובצער המשפחה, וכתבו לה כך: "צר היה לנו לשמוע על התאונה המחרידה של סבך. חיינו מלאי הפתעות, לטוב ולרע. וכשרע, ועוד כטרגדיה של תאונה לא מחויבת מציאות, הכאב משתלש. החיים הם תהליך אכזרי וחולף שנאלצים אנו, כבני-אנוש, לעבור. מילים אלו מבטאות יותר מכל את תחושותינו:

צַר הָיָה כֹּל  כָּךְ, הָיִיתִי אָז מוּכְרָח, לִפְרוֹשׂ כְּנָפַיִים וְלָעוּף
אֶל מָקוֹם שֶׁבּוֹ, אוּלַי כְּמוֹ הַר נְבוֹ, רוֹאִים רָחוֹק רוֹאִים שָׁקוּף.
בֶּן אָדָם כָּעֵץ שָׁתוּל עָל מָיִם, שׁוֹרֶשׁ מְבַקֶּשׁ.
בֶּן אָדָם כִּסְנֶה מוּל הַשָּׁמַיִים, בּוֹ בּוֹעֶרֶת אֵשׁ.
אָז דַּרְכִּי אָבְדָה, חַיַּי הָיוּ חִידָה, צָמֵא כְּמוֹ הֵלֶךְ בַּמִּדְבָּר.
אֶל מִילַּת אֱמֶת, שֶׁכּוֹחַ בָּהּ לָתֶת, לָשֵׁאת פָּנִים אֶל הַמָּחָר.
בָּעֲרָה בִּי אֵשׁ, יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ, יַמִּים סָעַרְתִּי כְּסוּפָה.
שַׁבְתִּי אֶל בֵּיתִי, לִמְצוֹא שֶׁאַתְּ אִיתִּי, עַד בּוֹא הַדֶּרֶךְ אֶל סוֹפָהּ. (מילים: יענקל'ה רוטבליט)

כך כתבו חברי להקת הנוער וצוות ההדרכה, בן, שיקו ואריק יעקובוביץ, והוסיפו: "אין לנו, למולך ולמול משפחתך, לתת את אותה עצה, תמיכה, הגיג, או רעיון לכאבך ולכאבם. רק ניסיון לסימפטיה, חום ואהבה. לאבד סבא בטרגדיה שכזאת, כואב ומעציב ביותר. אולם, הכאב הוא כאב, וכל שיכולים אנו עכשיו הוא לחבקך חזק חזק, אל חום גופנו האוהב, ואת משפחתך, ולהשתתף בכאבך האישי והמשפחתי, ורק לומר לך ולמשפחתך: "צַר לָנוּ עַל צַעַר הַפְּרֵדָה מִסַּבְכֶם וּמְבַקְּשִׁים לְהָקֵל כְּהוּא זֶה, בְּמִילּוֹתֵינוּ עַל כְּאֵב וְזִיכָּרוֹן שֶׁאֵינוֹ פָּטוּר לְעוֹלְמֵי עַד. שֶׁלֹּא תֵּדְעִי וּמִשְׁפַּחְתְּךָ גַּם, עוֹד צַעַר וּשְׁאַר נִיחוּמִים."

הנכדים סופדים:

הנכדה, מל ששון: "סבא שלי אחד והיחיד, סבא שלא יהיה בחיים וגם לא היה. אין כמוך בעולם הזה. תמיד היית חבר ואוהב, שמח בשביל הנכדים שלו וגם הבנות שלו וסבתא. תמיד עזר לכולם, בכל זמן שצריך, לכולם, לא רק לנו… כשביום שישי אני וחברה שלי קמנו משינה סבתא שלי התקשרה לאימא שלי וסיפרה לה. אמי ואני רצנו לבית של סבתא, וגילנו את מה שקרה. זה היה איום ונורא שהקביים של כולם נפטר… כולם היו שבורים. כוח הטלוויזיה באו וסיפרנו את מה שקרה… לכול הנכדים היה חלום אתך. לי היה לקנות כלב זה היה החלום של שנינו…. לאלמוג היה שהפועל יצליחו ובגדול… לויק היה שיצליח בתפקיד שלו בצבא, לירדן היה שהיא תצליח ותקבל תפקיד גדול. לשאר הנכדים…! אני בחיים לא אשכח אותך סבא שלי. יהי זכרך ברוך."

עם הנכדה מל. ביום בת-המצווה שלה. סבא דואג לכולם

הנכדה, ירדן ששון: "סבא שלי, כולם מכירים אותך בתור נהג המונית. נהג המונית שירד לעזור. אבל אתה לא רק זה. אתה בעלה של מלכה, אבא של איריס, לימור ואתי, וסבא ל- 8 נכדים מדהימים. זה לא נתפס שמדברים עליך בלשון עבר. אני מחכה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה, וזה לא קורה!!! גיבור שלנו, תשמור עלינו ותחזק אותנו מלמעלה. אוהבת ומתגעגעת."

הנכד, אלמוג סולומון: "סבא שלי, אוהד הפועל שלי, בבוקר יום שישי קמתי בבהלה בגלל צרחותיה של אימא, עד שהבנתי מה קרה – שהלכת לנו, העיניים שלי חשכו, ולא הפסקתי למרר בבכי. אני זוכר איך היית אתי, דיברת אתי בטלפון כל ערב על הספורט ועל הפועל. היית אתי ברגעים השמחים והקשים, הלכת אתי למשחקים של הפועל. אין לי עוד מילים  להגיד. עדיין אינני מעכל שאין לי סבא יותר. אני מבטיח שאשמור ואחזק את סבתא, אימא והדודות, ואתה תשמור עלינו מלמעלה. יש לי רק דבר אחד להגיד לך, שאני אמשיך ללכת למשחקים של הפועל בבלומפילד, מה שהיית עושה אתי, ואמשיך להיות ואהד הפועל בשבילך עד המוות. אני אוהב אותך ולא אשכח אותך אף פעם."

הנכד, ויק ששון: "סבא, אחי, טריפוליטאי שלי, מודל לחיקוי שלי. בדיוק בשישי, בלילה, לפני שקרה האסון, העירו אותנו מוקדם, בסביבות שעת האסון הנורא, להתחיל את הגיבוש, לאחר כמה שעות קשות היה הריאיון שבו שאלו אותי מי האיש שאתה הכי קרוב אליו חוץ מהמשפחה הגרעינית שלך – עניתי 'יש שניים, סבתא וסבא', אתה. כשאבא בא לקחת אותי בבוקר ואמר לי את הבשורה המרה – העיניים שלי חשכו. לא האמנתי. סבא שלי? זה שמתקשר אליי כל יום, מתלהב מהאוטו, זה שבא בשבת לאכול פול, זה שלידו אני מרגיש הכי בטוח בעולם, זה היחיד שקורא לי 'ויקו', וגם לפעמים 'אחשלי היקר'?! כמה שהאהבה שלנו אליך ענקית, האהבה שאתה נתת לנו פי כמה וכמה, הבן-אדם הכי טוב והגון שיש, זה שתמיד ייתן ויסתפק בכל דבר שיקבל. הרגיש הזה, שמזיל דמעה מכל דבר, ומחייך באותו מצב. יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, אבל אני בחיים לא אסיים. אני כל-כך אוהב אותך, ומבטיח שאהיה חזק ואחזק את הדודות, את סבתא ואת אימא… תישאר בלבי תמיד."

לצפייה בסרטון: ירדן ששון מספרת על סבא ניסים סעדה ז"ל, בתכנית 'אורלי וגיא':

גלריית תמונות: