"תנו לי לכעוס. אני עדיין מעבד את האבל"

ולמה אני מכוון?

אני מבקש מאמצעי התקשורת להפסיק את מסע סיפורי הגבורה שמראים לנו כל יום, שמטרתו רק אחד: להשכיח את האסון, את הרגשת האבל, אין האונים, ובמיוחד, את חוסר האמון שקרה לנו מול הפרות הקדושות שטיפחנו שלנו: הממשלה, צה"ל, אמ"ן, השב"כ והקונספט שהטכנולוגיה תציל אותנו ("הגדר החכמה").

אני בהחלט מבין את הצורך של חברה מוכת יגון, ומדינה במלחמה, המשתוקקות ונזקקות לסיפורי גבורה, הקרבה והתנדבות. אבל כשאלה משתלטים על השיח כליל, מתגנב החשד שההתמכרות לסיפורי הגבורה והקבורה נועדה גם כדי לכסות על המציאות ולטשטשה.

סוג של "שקט, אנחנו מתפלשים באסוננו ומתפעמים מעצמנו".

תנו לי לכעוס. אני עדיין מעבד את האבל. יש לי עדיין את הגוש הזה בגרון, שעוד לא עבר, למרות סיפורי הגבורה של כוחותינו בעזה, סיפורי ההתנדבות המופלאים של העם הנהדר שלנו, ולמרות הניסיונות הפטתיים של הפוליטיקאים לובשי השחורים להרגיע אותי על המרקע של הטלוויזיה בביתי כל ערב, שהכל בשליטה.

להזכירכם. יותר מחודש עבר, והממשלה עוד לא התעוררה. הם עדיין עסוקים, בכנסת, בהעברות של כספים קואליציוניים, ניסיונות תחמניים לעשות מינויים תמוהים של אנשים לא ראויים, ולמרות ההרס והצורך להעתיק 200 אלף איש מביתם על-מנת למנוע אבידות בנפש, שקל אחד עלוב עוד לא עבר לרשויות המקומיות בעוטף ישראל, לא בדרום ולא בצפון. שקל אחד של מקדמות עוד לא עבר לעסקים הקטנים הקורסים. אנשים בדרום עוד במשא ומתן עם מס רכוש על נזקי 'צוק איתן'.

אל תרדמו! זה בדיוק מה שמכונת הארס רוצה שתעשו. המסר הוא: "אמנם הופתענו, אבל תראו איך החזרנו להם פי אלף".

מבחינתי, ישראל לא תמשיך להיות אותה מדינה אחרי השביעי באוקטובר 23. לא רק כי יש לנו חטופים בעזה, אלא בעיקר כי הגיע הזמן להרעיד פה את אמות הסיפים בפוליטיקה הישראלית, לעשות פה ניקיון יסודי, לסלק את הרקב שאחז בנו בגלל מינויים פוליטיים במקום אנשי מקצוע, יש צורך בניתוח כואב להסרת השחיתות השוחד והסרטן שמכרסם בנו. יש צורך לבוא חשבון עם כל אלה הבוזזים את הקופה הציבורית תוך כדי מלחמה.

לא תהיה פה תמונת ניצחון, כי כשיגמרו את המלחמה הצבאית בעזה, רק אז תתחיל פה המלחמה האזרחית האמיתית בארץ. ואישית, לא אכפת לי בכלל מי יקבל אחריות על עזה. מצדי, תביאו אנשים קטנים וירוקים מן המאדים. ושהעזתים ישתו את מי עזה כפי שהבטיח לנו עראפאת.

לא יתכן שטובי בנינו, מלח הארץ, נלחמים בחזית, נפצעים ונהרגים, בשעה ששלוש מאות אלף בני ישיבה "נהרגים באוהלה של תורה" וממשיכים את חייהם השגרתיים במימון המדינה כאילו זה לא נוגע להם בכלל, והם חיים במציאות מקבילה.

לא יתכן שכל אותם שרים כמו מחריב לוין, וכל אותם שרים שאיש לא מבין עד לרגע זה מי הם ומה הם עושים, ימשיכו בתפקידם.

ומעל הכל, בראש ובראשונה, לא יתכן שהשקרן הבלתי נלאה חושב באמת שהוא ומשפחת צ'אושסקו הישראלית ימשיכו לשלוט פה כאילו לא קרה פה כלום.

ואני הקטן, האסקופה הנדרסת, מבטיח לא להפסיק לעצבן אתכם ולשים לכולנו מראה מול הפרצוף.

נתן רונן. סופר ומוביל דעה יבנאי