צפו! שרון אלוני-קוניו לרויטרס: "לא ידענו אם בבוקר נישאר בחיים או שירצחו אותנו"

שרון, דוד והבנות נחטפו במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר מביתם בקיבוץ ניר עוז, ובריאיון מפרטת שרון על רגעי האימה שבה נלקחו לעזה, יחד עם אחותה, דניאל אלוני ובתה אמיליה, ועל האופן שבו הופרדה מאמה במהלך החטיפה: "שרפו לנו את הבית ונאלצנו, לפני שאנחנו נחנקים מהעשן, לצאת מהחלון, בלי ידיעה אם יירו בנו. דוד יצא, הוא הוציא את יולי. ראיתי שמחבלים מגיעים, צעקתי לו לברוח וסגרתי את החלון. אחרי כמה דקות פתחנו את החלון שוב, מחבל כיוון אלי נשק, צרחתי לאחותי לסגור את החלון, ואז היו שתי יריות, במזל זה לא פגע בנו. כבר עמדנו להיחנק למוות, וזה היה הרגע שהחלטנו לפתוח את החלון שוב. ארבעה מחבלים דפקו על החלון וסימנו לנו לצאת. אחד לוקח אותי לכיוון אחד, שלושה אחרים לקחו את דניאל, אמיליה ואמה לכיוון אחר, ומאז נפרדו דרכנו".

"נלקחנו לעזה, נפצענו בדרך. ובמשך עשרה ימים לא ידענו איפה אמה, איפה אחותי, איפה אמיליה. ואחרי עשרה ימים, באורח פלא, אני שומעת את הילדה בוכה מחוץ לדלת, אחרי שאמרו לנו שרוצים לעשות לנו סרטון. ואני אומרת לדוד 'זאת אמה!'. והוא אומר לי 'מה פתאום אמה, מה קרה לך?'. ואני עוד רגע מאבדת את זה. ואז פתאום נכנס רופא ואמה בידיים שלו. הייתי בטוחה שאני מתעלפת באותה שנייה. ואז כמעט עד הסוף היינו ביחד".

שרון מספרת, כמו עוד חטופים נוספים ששוחררו, על מחסור חמור באוכל במהלך ימי השבי, באופן שהיה קשה במיוחד עבור הפעוטות הרכות: "כולם (חטופים אחרים) ויתרו על האוכל בשבילן. אתה לא ידעת אם בערב תהיה פיתה – אז בבוקר שמרנו חלק לערב. הכול היה מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה, כדי לשמור לבוקר שלמחרת".

"בהתחלה היו לנו רק סדינים להתכסות בהם. לבנות שלי היו רק שתי גופיות ותחתונים. רוב הזמן בעלי ישן על ספסל. הבנות ואני ישנו על מיטת בית חולים צרה. בהמשך קיבלנו מזרונים, והבנות ואני המשכנו לישון על מזרון אחד".

גם ההמתנה עד שקיבלו אישור ללכת לשירותים הייתה קשה, במיוחד עבור הבנות, ולכן, לעתים הן נאלצו לעשות צרכים בכיור ובפח. "לפעמים הייתה הפסקת חשמל – אז הם נתנו לנו לפתוח את הדלת ופתחו את הווילונות – ואנחנו לחשנו. איך את מחזיקה ילדה 12 שעות בלחישות? ולכעוס עליה ולהגיד לה 'שקט, שקט, שקט. אסור, אסור, אסור'".

שרון סיפרה כי דוד הופרד ממנה ומהבנות 3 ימים לפני ששוחררו ב-27 בנובמבר, במסגרת הפעימה הרביעית בעסקה מול חמאס. על רגעי הפרידה הנוראיים סיפרה: "שלוש שעות ישבתי והתחננתי בפניו: 'אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך', והוא אומר לי 'אני מת מפחד', ואני אומרת לו, 'בוא נשלח את הבנות, נגיד להם שייקחו את הבנות. יש לנו משפחות שידאגו להן, תן לי להישאר איתך', אבל זו בכלל לא הייתה אופציה, כי אותו לקחו למקום אחר".

לדבריה של שרון אף אחד מהחטופים ששוחררו לא חזר להיות "מה שהיה לפני 7 באוקטובר". 

ויש לה, לשרון, מסר אחד ברור:
"שחרור החטופים שנותרו בשבי צריך להיות היעד הראשון במעלה של ישראל. "כל יום הוא כמו רולטה רוסית. אני מבועתת מהאפשרות שאקבל חדשות רעות… אנחנו לא רק שמות על פוסטר. אנחנו בני-אדם, בשר ודם. האבא של בנותיי שם, הפרטנר שלי, ואבות רבים אחרים, ילדים, אימהות ואחים".

הריאיון המלא עם שרון אלוני קוניו (צילום: רויטרס )