רם אורן: איש, סיפור והשראה

בשבוע שעבר זכו תושבי יבנה לשמוע הרצאה מפיו של עורך הדין, העיתונאי, הסופר הישראלי, רם אורן שסיפר על 'סוד ההצלחה של רב מכר'. כתבת פורטל יבנה נפגשה אתו לראיון/שיחה ממצה

אנחנו נפגשים בספרייה העירונית ('כותר הפיס' של יבנה). שעת ערב, רגע לפני הרצאתו 'סוד ההצלחה של רב מכר'. הוא מגיע בשעה המדוייקת ומתנצל על האיחור (שלא היה). לוחץ יד בחמימות, תוך פנייה אישית ומבט כחול רוגע. קפה מהיר ומתיישבים לראיון, אשר מהר מאוד הופך לשיחה בין אנשים. רם מתעניין ושואל על יבנה והתפתחותה, עליי ועל עיסוקיי, על הנעשה בספרייה ואפילו על מנהרת הרכבת בכניסה לעיר. כנראה שעיתונאי נשאר עיתונאי.

"אז מה תרצי לדעת?" הוא שואל לבסוף, ומיד מציע "תראי, אני אדבר הרבה בהרצאה שלי. את יכולה להישאר? אני מבטיח לענות לך על כל מה שתרצי, אחרי." אין ספק שמדובר בהצעה שאי-אפשר לסרב לה.

השעה הגיעה, והקהל נשמע מחוץ לדלת. אורן מברר אם ידוע כמה אנשים צריכים להגיע, מי הקהל, טווח הגילאים ומהם אמצעי ההגברה. הרבה שאלות, שאולי ייראו כמקבץ שליטה, אך לא אצל מרואייננו. נראה שהכל טוב, נינוח וטבעי בעבורו.

הרצאה היא מאוד שונה מתהליך כתיבה. זה מרגש או מלחיץ אותך לפעמים? אני מבררת.

"זה באמת שונה מכתיבה, אבל אני לא אדם שנלחץ. אני לוקח הכל מאוד איזי."

והוא פונה לקהל. פותח באנקדוטה משעשעת על אירוע, אליו הוזמן כדי להרצות בפני קהל שלא הגיע, וממשיך בסיפורו האישי, על הדרך שעשה עד למקום בו הוא עומד כעת.

אורן מפליא בסיפור חיים, מעורר השראה, אשר משרטט את דמותו האמביציוזית, מלאת האמונה העצמית והתשוקה האמתית לעשייה ולכתיבה. החל מההחלטה להיות סופר, שהתקבלה בקרבו עוד בהיותו בן 8, החלטה אשר עמדה בסתירה חזקה לדרך אותה ניסו להתוות לו הוריו, להם התנגד, בדרכו המיוחדת. הוא ממשיך ומתאר את המסלול המפרך להצלחה, דרך התגברות על מהמורות לא מעטות, המדגישות, לשומע מן הצד, את הכוחות, העבודה הקשה והרצון, אשר האירו לו את הדרך.

הסיפור הוא על דרכו של סופר, ועל סוד ההצלחה של ספר, אבל לפני הכל, מדובר בסיפור הצלחה של אדם באשר הוא אדם, כזה שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליו מהמקום של החלום הפרטי שלו ודרכו להגשמה.

הוא מסיים את דבריו, ועונה, בסבלנות וענווה, לכל שואל אשר עוצר אותו, ומשתף אותו בסיפורו האישי ולבטיו.

אנחנו מתיישבים, בשנית, לראיון אישי, ועל אף השעה המאוחרת, סבלנות לו אין קץ.

סיפרת רבות על הכישלונות שלך ועל ההתמודדות מולם, איך אתה מתמודד עם הצלחה?

"אני לא מרגיש שהיא קיימת בכלל. זו הדרך שלי להתמודד איתה. אין לי תחושה של אדם מצליח. כשאנשים שואלים אותי 'מה שמך?' אני אומר 'אורן', אני אף פעם לא אומר רם אורן, אם לא מזהים".

"אני מרגיש לא נוח עם זה. כאילו במעין מבוכה. אני לא רגיל לזה. אני עדיין לא רגיל לזה. זה עוד מתקופת העיתונות, כשאת באלמוניות. אני לא אומר שזה לא נעים. זה נעים, אבל אני לא כל-כך בנוי לזה – אני לא הולך לשום אירועים של סלבריטאים, אני לא הולך לקבלות פנים, לא מסתובב בשום מקום שיראו ויצלמו, אני משתדל להימנע מזה. אני מתמודד עם ההצלחה כאילו היא לא קיימת. אני כותב ספרים וזהו. ואנשים אוהבים אותם – בסדר, אבל אני לא מודע למה שזה עושה בגדול. אני לא באמת מודע לכמה אנשים, זה מביך אותי. אני אומר לך את זה בכנות. אני לא מרגיש שזה חלק ממני. אולי זה לא חלק ממני באמת. אולי אני לא בנוי ללכת עם הראש מורם ולהגיד 'עשיתי את זה'."

נראה שבחרת במקצוע הנכון לעבודה מאחורי הקלעים.

"זה נכון." הוא מחייך.

איך מתייחסים להצלחה שלך, בבית?

"הילדים לקחו את זה כמובן מאליו. כעובדה. אבל אף אחד משלושת ילדי לא יכתוב, לא מעניין אותם. הם בהייטק כולם, בכל מיני מקומות, אחת מהן בחברה שיושבת כאן ביבנה. לדעתי, אישתי, עד היום, מתמודדת עם זה בדרכה שלה". הוא אומר בחיוך. "היא התרגלה לזה, והיא נהנית מזה. היא אוהבת את מה שקורה ואת העובדה שאנשים מזהים אותי, מתייחסים, מתקשרים…"

אתה כותב רומנים, רובם משולבים מתח בלשי וגם ספרות הסטורית. איך היית מגדיר את הז'אנר הספרותי אליו אתה משתייך?

"הייתי אומר שזו ספרות פופולרית. לא כל דבר הוא מתח בלשי. אני כותב סיפורים מהחיים".

איך אתה יודע, בעת הכתיבה, שמדובר בספר פופולרי?

"אני אגיד לך, הרבה שנים הייתי עורך 'שבעה ימים' של 'ידיעות אחרונות', ולמדתי שם דבר שאין לו מחיר. למדתי מה קוראים רוצים – צריך תמיד להיות במינון המדויק, בין מספיק מתח ומספיק רומנטיקה למספיק אוכל. כל דבר במידה הנכונה, ואת צריכה הרבה מיומנות כדי לקחת נוסחה כזאת ולהגיש אותה כספר. זה לא קל, אבל אחרי כל-כך הרבה ספרים – אני כבר, פחות או יותר, מרגיש מתי זה עובד ומתי זה לא עובד. יש ספרים שלא הוצאתי. שגנזתי".

מאיזו סיבה?

"כי לא חשבתי שהם יעניינו את הקהל".

"כתבתי פעם ספר על אקסודוס, סיפור אניית המעפילים, ולמרות שמאוד אהבתי את הנושא, ועשיתי תחקיר, ועבדתי על זה, שנה שלמה – גנזתי את הספר, כי לא היה בו שום דבר חדש… שום דבר שאת יכולה להגיד 'וואו… היה שווה לקרוא אותו'. כי זה לא היה כמו ברומן שלי על נפתלי הרץ אימבר ב'נפש הומיה', שאת מגלה בו משהו חדש. לא היה -אז לא הוצאתי".

הרי ידוע שככל שאנחנו מתבגרים – כך גדלים המחסומים האישיים שלנו, ודמיון לפעמים הופך למילה גסה… את הספר הראשון שלך כתבת בגיל מאוחר, יחסית, 48, האם לא קשה יותר להתחיל בגיל כזה?

"אני ממש לא יכול לענות לך על זה בצורה אינטליגנטית. התחלתי בגיל יותר מאוחר, כי פשוט לא הייתה לי ברירה. כל הזמן כתבתי, אבל זה פשוט לא עבד, וחיכיתי שאולי, ביום בהיר אחד, זה יקרה – וזה קרה, ואני מאוד שמח".

"אני לא באמת  מקדיש מחשבה לאיך זה צריך להיות, או איך אני צריך להתבטא. לשמחתי, אין לי חסמים. אם אני רוצה לכתוב – אני כותב. הפלוס הגדול מאוד של חיי, כרגע, הוא שאני עושה מה שאני רוצה. אני בוחר איזה ספר אני רוצה לכתוב ועל איזה נושא. אני לא עושה חשבון".

אתה יודע לומר מהם מקורות ההשראה שלך?

"אני לא יודע. אני לא קורא עיתונים, אני לא רואה טלוויזיה, אני די מנותק…".

אולי בגלל זה…

"כנראה".

"אני חי את מה שאני כותב. על כל נושא שאני מעוניין לכתוב – אני עושה תחקיר, ואני חושב שאי-אפשר לדבר על זה כמקורות השראה מסוימים, כי כתיבה מהסוג הזה היא, במידה רבה, גם כתיבה טכנית. יש לך איזושהי נוסחה ואת הולכת לפיה, ואם תשאלי אותי מה הנוסחה אני לא יודע. זה עניין של תחושה פנימית".

לאחר 40 שנות עבודה במערכת 'ידיעות אחרונות', כיצד אתה מבחין בין העיתונאי שהיית לסופר שהינך?

"זה יום ולילה. עיתונאות זה מידי, זה עכשיו, זה מתסכל".

מתסכל, כי יש מי שמכתיב לך על מה לכתוב?

"מתסכל כי אולי את לא כותבת תמיד מה שאת רוצה, זו לא ספרות. זו כתיבה מאוד יבשה, בדרך כלל, אינפורמטיבית, והיא לא חופשיה מספיק. את כותבת בהתאם לכללים מסוימים שנוגעים בעיתון".

"בכתיבת ספר, את נותנת דרור לכל מה שאת רוצה. אני יכול לבחור איך להתחיל את הסיפור ואיך לסיים אותו. אני לא מחויב לשום כלל. אם אני רוצה לשלב דברים מסוימים – אני יכול, ואם לא – אז לא. הרבה יותר חופשי".

אומרים שאין פרנסה בכתיבה. מה היית מציע לכותבים צעירים, שבכל זאת, כמוך, לא מוכנים לוותר על החלום?

"קודם כל מוטיבציה. מי שלא אומר לעצמו 'אני אהיה סופר יום אחד' – לא יהיה. זה לא זמני".

"וגם משמעת, והמון עבודה. גם אנשים ששולחים לי כתבי-יד ומדברים איתי על ספרים, אני אומר להם 'זו לא עבודה לשעות הפנאי'. צריכים להקדיש, כל יום, כמה שעות לכתיבה. צריכים לחיות את זה. ספר הוא כמו הריון, שצריך להאכיל אותו ולהזין אותו ולטפח אותו, ובסוף יוצא מה שאתם רוצים".

מה הביא אותך להקים הוצאת ספרים משלך?

"הנושא הכלכלי בעיקר. כי אני קיבלתי, לדעתי, תמלוגים נמוכים מדי. עד 'חוק הספרים' הקפאתי את הפעילות של ההוצאה, כי לא יכולתי לאפשר לסופר לעבוד שנה או שנתיים ולומר לו שלא יוכל לקבל תמלוגים. זה לא הוגן. אם החוק החדש יתפתח כמו שצריך – אולי אחדש את הפעילות בה שוב".

ודעתך על 'חוק הספרים' ואיסור המבצעים?

"חוק הסופרים זה בלבול אחד גדול… הרבה אנשים לא מבינים מה זה. ואני אגיד לך, בשתי מילים, למה אני תומך בזה ולמה אני חושב שזה בסדר – חוק הספרים נועד לשמר את מחיר הספר על-פי הקטלוג למשך שנה וחצי. כל ספר שיוצא, צריך למכור אותו במחיר הרגיל שלו, מלבד ב'שבוע הספר', בו אפשר למכור גם בהנחה. אין יותר מבצעים. המבצעים של 'ארבע במאה' יהיו עבור ספרים ישנים ולא עבור ספרים חדשים".

מה יהיה על כל הסופרים הצעירים, והספרים החדשים שאולי לא יימכרו עכשיו?

"אני אומר לך מהידע ומהנסיון שלי – ספר טוב יימכר. כשספר טוב מגיע לתודעה הציבורית, אנשים קונים אותו, אנשים יבקשו אותו בספריות. הוא יימכר. ספרים פחות טובים… לא יימכרו. 'ארבע במאה' זה פטנט ישראלי. אין חיה כזו בשום מקום בעולם, אף אחד לא נותן הנחה של 80 אחוז ממחיר הספר, אבל אנשים אומרים 'אני אצטרך לשלם כל-כך הרבה על ספר? כבר התרגלתי לשלם פחות', אבל האמת היא שלפני החוק נכנסת לחנות, רצית לקנות ספר מסוים, כדוגמת עמוס עוז, אבל לא יכולת לקנות רק אותו – היית צריכה לקנות עוד שניים שלושה ספרים מתנה, גם אם את לא רוצה את הספרים האלו. אשתי תמיד מתפתה וקונה, ואף אחד לא קורא אותם. הם נערמים עוד ועוד. אני עוד הייתי בתקופה שאנשים קנו במחיר מלא, ורק ב'שבוע הספר' היו הנחות, וכולם קנו. קולנוע לזוג עולה היום כמעט כמו שעולה ספר, למרות שההשוואה בין קולנוע לספר היא קשה. לספר בכל זאת יש פוטנציאל של הנאה. חוק הספרים נועד לעשות קצת סדר. אני מקווה שאחרי תקופה מסוימת, אנשים יתרגלו שספר עולה 70 ₪ וזה לא נורא כל-כך, פעם בחודש, לקנות ספר. מקסימום, אפשר לעשות מנוי לספרייה, להזמין ספרים, לעמוד בתור ולקבל אותם".

וספר חדש בקנה, כבר יש?

"בחודש מרץ ייצא ספר חדש שלי. רומן. על עולים מתימן, שהילד שלהם נעלם בתקופת המעברות, והאם מחפשת אחריו בכל העולם. אני קורא לספר 'אימא'." הוא מספר בפשטות.

מה הלאה? החלום ההוליוודי בדרך?

"הוליווד כתבה תסריט לספר 'פיתוי', ורוצים להוציא. הם גם חתמו איתי הסכם על כל הספרים שלי. אני לא יודע אם הם יעשו את זה בסופו של דבר. אבל אני מקווה. זה כבר לא מרגש אותי כל-כך. לא כמו פעם, כשאמרתי 'וואו… יהיה סרט… זה נהדר!'. היום, אם זה יקרה – זה יהיה נחמד".

אתה מעורב בתהליך כתיבת התסריט?

"אני לא מעורב בשום תהליך. אני מעורב רק בלהסכים שיכתבו. אני לא תסריטאי, אני לא יודע לכתוב תסריטים, ולכן אני לא מתעסק בזה. אני לא יכול להתעסק ביותר מדי דברים… לפעמים צריך לשחרר". הוא צוחק.

ואם, לפתע, ישנו את כל מהות היצירה שלך – זה לא יעשה לך קבאץ' קטן בבטן?

"זה נכון." הוא מודה "בהחלט".