רחוב האלון: "הזנחה משוועת"

"העיריה טורחת לנקות פה יום אחד בשנה, לקראת ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, איפה שראש העיר צועד, בדרך לטקס. וגם לא את כל הרחוב, רק את החלק החיצוני." מספרת סימונה אפנגר, המבוגרת הנחמדה והמיואשת, שגרה ברחוב האלון 23, בבניין קטן, בן שלוש קומות, ממש צמוד לבריכה העירונית. "אם תעברו בין הבניינים ברחוב ולא רק על הכביש הראשי – תוכלו לראות את ההזנחה המשוועת שמתמשכת כבר עשרות שנים." היא קובלת.

יש עץ גבוה שעומד להתמוטט בכל רגע על אחת הדירות

הרחוב גדוש בצואה של כלבים, וריח נוראי מכל עבר. יש צינורות ביוב חיצוניים שנשפכים החוצה לרחוב ומביאים המון חולדות. צמחייה גבוהה שלא טורחים לגזום ומגיעים בעקבות כך נחשים. "אין לנו חנייה בכלל, ונותנים פה המון דוחות. אין חניית נכים אחת אפילו, ויש שלושה (!) נכים רק בבניין שלנו. אני לא יכולה לחזור הביתה בשקט אחרי העבודה, אני מחכה במקום אחר עד אחרי שמונה בערב כדי שמי שהגיע לבריכה העירונית יילך ורק אז אוכל לחנות ליד הבית." מספרת הילה משה, אחת התושבות בבניין שסמוך אף הוא לבריכה העירונית ברחוב האלון, ומוסיפה "לצאת מהבית בערב זה סיוט. ערב אחד חיכו לי חמש חולדות ענקיות מחוץ לבית."

"התשתיות פה גרועות מהיסוד. אם אני שוטפת כלים והבן שלי מתקלח, אין לי זרם מים. מדי חודשיים-שלושה כל הדיירים משלמים מכספם כדי לשפץ, ולא מקבלים החזר. הבניינים שוקעים פנימה לתוך האדמה ויש בורות ברצפה, אנחנו מכסים את זה עם שטיחים כדי לא ליפול. בחורף יש פה הצפות על בסיס יומיומי, אין תאורה ברחוב. אפילו השביל משובש ואי-אפשר לעבור בו עם כיסא-גלגלים בדרך לבית-הכנסת." מספרת, אסתר בן-לולו, אף היא תושבת המקום.

"יש עץ גבוה שעומד להתמוטט בכל רגע על אחת הדירות, והעיריה לא מעוניינת לגזום אותו. כבר כמה פעמים שהענפים קרעו את חוטי החשמל, ושילמנו את התיקון בעצמנו. אנחנו מקבלים חשבון חשמל גבוה רק מהפחד לא לפתוח את החלון מרוב כל הדבורים, היתושים והג'וקים על העץ. אפילו את הרעל לחולדות אנחנו קונים בעצמנו, וזה לא עוזר." 

"יש עמדה למכירת סמים ממש מעל הבניין, ליד גן-הילדים, מעולם לא עברו שם פקחים. רעש תמידי כל השנה, מהבריכה העירונית, גם בערבים, חוץ מיום כיפור. אין לנו פח קרוב שנוכל לזרוק את הזבל, זה הדבר הכי בסיסי שצריך להיות וגם זה אין."

ניסיתם לפנות לעירייה?
"אין מענה מצדם, התעלמות מוחלטת על כל עניין התשתיות והתברואה. מבטיחים לנו פינוי-בינוי כבר עשרים שנה ולא עשו כלום חוץ מלפתוח בהמשך הרחוב משרד שאמור לטפל בעניין, ממש אבטלה סמויה. כאב לנו כשראש העיר חתם על הסכם של 12,700 יחידות דיור חדשות מבלי לטפל קודם באנשים שחיים פה שנים."

"אני ממש מתביישת להביא אורחים הביתה, שיראו באיזו חירבה אנחנו גרים. עד שלא תהיה תשתית נורמלית – החולדות ימשיכו להיות פה." ומסכמת "כל מה שאנחנו רוצים זה רמת-חיים מינימלית, תשתית וניקיון, לא יותר מזה. לקבל תמורה בעד האגרה." מסכמת אסתר אזולאי, המתגוררת אף היא בבניין.

בעירייה בחרו שלא להגיב.

סמוך לבניין. המעבר לאנדרטה העירונית, שלטענתם מטופל פעם בשנה, לפני יום הזיכרון