רונית: "אדאג להזכיר תמיד, כסיפור פרטי שמספר סיפור לאומי"

אז אני מבקשת לכתוב לה כאן, "לומר לה" שוב כמה ומה אני זוכרת ואדאג להזכיר תמיד, כסיפור פרטי שמספר סיפור לאומי:

"אימא אהובה שלי, אני רוצה להשמיע לך כמה אני זוכרת, ותמיד אזכור, ואזכיר, את מה שאת, וכל המשפחה שלך ושל אבא, הינק ויאנק עברו."

זיכרון בסלון ברח' הצדף

משפחה גדולה הייתה לך, ומרביתה הייתה בגטו לודז'. בגטו, שנים, העבידו אותך הגרמנים בלייצר צמות מקש, למגפיים של קציני הס.ס. (ככה הם אהבו לקשט את המגפיים שלהם), מבוקר עד ליל, סיפרת לי שלא הרגשת את הידיים מכאב, אבל זה היה התנאי להישאר בחיים. שנים, מסביבך בגטו, ראית איך אט אט שולחים את בני-משפחתך להשמדה, אמך ואחותך היו מהראשונים שהופרדת מהן. כשהעלו את אמך ואחותך למשאית, רצת אחריהן ורצית להצטרף, אנשים תפסו אותך ולא נתנו לך לעלות. סבתך נפטרה כשאת חובקת אותה בידייך בגטו. באחת הפעמים גם את היית ברשימה ל'משלוח', להשמדה באושוויץ, ונלקחת למקום ההתכנסות שממנו, בבוקר, היית אמורה לעלות לרכבת לאושוויץ. הדודה היחידה שנותרה עדיין בגטו (הלה-חיה קליגר, אימא של יורק, סטפה ושסה) שמעה שאת במקום הריכוז למשלוח לאושוויץ, בעזרת בעלה (שהיה מההנהגה היהודית של הגטו) הצליחה להשיג כיכר-לחם, וכך, לשכנע מישהו שיחליף אותך בעבור כיכר הלחם שנתנה לו.

מרים, מרילה מולינרסקה (בת ריזלה רוחלה משה) ארנפרוינד-קרר, בצעירותה ובשנה האחרונה לחייה

כך ניצלת בפעם ההיא מהמשלוח לאושוויץ. כשהגטו התחיל להתרוקן, וכל בני-משפחתך כבר נשלחו להשמדה, החלטת ב-1944 לעלות, ביוזמתך, על הרכבת לאושוויץ, אמרו לך שתקבלי כיכר לחם בדרך.
 

שנים חזרת על המשפט: "אימא של יורק הצילה אותי עם כיכר לחם שנתנה למישהו אחר בגטו כדי שהוא יעלה לרכבת לאושוויץ במקומי." כשעלית לרכבת, לחם לא קיבלת. היה חורף ובקרונות דחסו את האנשים כמו שקי תפוחי-אדמה, את היית בדופן הקרון, ליד חלון צר, וממנו שתית טיפות של קרח שנערם על גדרות חלון הרכבת. בדרך חיממת את גופך בין גופות של האנשים שלא עמדו בנסיעה לאושוויץ. תמיד סיפרת שבאושוויץ עשית מה שאימא שלך אמרה לך: "לשפשף את הלחיים", על-מנת שתיראי חיונית, וכך עברת פעמיים מיון של ד"ר מנגלה לעבודה, ולא להשמדה. ואמנם, משם נשלחת למחנה ריכוז בפרייברג. בכפור, רק כשכותנת לגופך, עבדת במפעל לחלקי-חילוף למטוסים של הגרמנים. בסוף המשמרת, כל לילה, צעדתם בשלג למקום השינה, ומרחוק ראית אורות בוקעים מבתים, "עם וילון ונרות" (כך סיפרת), רק אז, לראשונה לאחר שנים בגטו ובאושוויץ, הבנת שלא כל העולם נחרב ושיש עוד אנשים שחיים נורמלי.

רונית ואמה בבירקנאו אושוויץ (אימא סוגרת מעגל) ובמיידאנק

כשבעלות הברית החלו להפציץ את המפעל בו עבדת, הגרמנים ברחו למקלטים ואתכם הותירו במפעל, אמרת: "הם רצו שנמות במפעל…". עוד סיפרת שבמפעל היו מספר פועלים (לא יהודים), שמדי פעם, במגירה, השאירו לך תפוח-אדמה ופרוסת-לחם. משבעלות הברית התקרבו, העלו אותך לרכבת השמדה למאוטהאוזן. הגעת למאוטהאוזן 12 שעות אחרי ההשמדה האחרונה, וכך ניצלת. ברכבת ניצלת כי ידעת כבר שעדיף כי תעמדי בדופן הרכבת ליד החלון ומשם תמצצי מהקרח ותתחממי בין הגופות של האנשים שמתו בדרך.

במאונטהוזן, ב-5.5.1945, בצהרי היום, פתאום ראיתם שה'בוטקה' (עמדת השמירה בכניסה למחנה) הייתה לא מאוישת, ודגל לבן הונף עליה. כל פעם שהגעת לספר על הרגע הזה – חזרת שוב ושוב ואמרת: "לא האמנו… לא האמנו…". את היית כבר מוזלמן ובעלות הברית פינו אותך משם באלונקה לשיקום. לאחר שנה של שיקום – חזרת ללודז', לחפש משפחה, ולא מצאת אף אחד.

עלית לארץ ב-51, נישאת לאבא, הינק, ילדת את אחי, מרדכי, שנפטר כשבועיים אחרי הלידה, ואחר-כך נולדתי אני. לימים, את הניצחון שלך חגגת בברית של יובלי (בני), זה היה אירוע שפעם ראשונה אמרת "אני רוצה" וכל שאמרת – היה. "אני רוצה ברית באולם אירועים ולהזמין אנשים". ממש חגגת את ניצחון החיים מול היטלר.

למרות כל הזוועות שעברת, היית אישה עם חוש הומור, "האישה הכי אופטימית בעולם", וככל הנראה ממך ינקתי את האופטימיות והמוטו שאפשר להביא לטוב יותר, ואסור לוותר, ותמיד צריך להמשיך לעשות טוב, כי זה יביא לטוב.

מנצחים בעל כורחם – מהספר הרוח העיפה אותי