קיץ של שלושה דורות: כשסבא וסבתא נכנסים לתמונה

חלק גדול מההורים עובד ואינו יכול לקחת חופשה. הילדים אינם יכולים להישאר שעות מרובות בבית לבדם ואז, מתבקשת עזרה. הורי הילדים פונים להוריהם בבקשה לעזרה: להישאר מספר שעות, מספר ימים, אולי אפילו מספר שבועות עם הנכדים. זה יכול להיות טוב ומבורך אבל גם ההיפך חלילה. לצד הברכה בקיומם של שלשת הדורות, עלולים להתעורר גם מתחים.

במצבים כאלה חשוב לדבר על הדברים. ללמד לדעת כיצד לבקש את העזרה ועד כמה.

להורים הזקוקים לעזרה:

• האם זה מובן מאליו לכם – הורי הילדים – שהוריכם צריכים לעזור?

• האם יש לקחת בחשבון שגם תשובה שלילית היא תקינה ויש לחשוב על עוד אופציות לעזרה?

ומשהו למחשבה לסבא סבתא:

• האם אתם חוששים לומר שאינכם יכולים להושיט יד בקיץ הזה?

• האם מותר לכם להציב גבולות?

כל זאת מאין ספור סיבות: יש לכם תכניות אחרות, אין לכם כוח וסבלנות, אתם בעצמכם עייפים. האם הסבים חוששים שלא יאהבו אותם בגלל זה? שהילדים/נכדים יפסיקו לבקרם? שישמרו להם טינה?

ההורים וכל בני המשפחה צריכים לדעת שלכולנו יש בחירה חופשית. לסבתא יש חיים משלה. היא סיימה לגדל את ילדיה וכעת ב"ה יש לה בונוס נפלא – הנכדים. יחד עם זאת, אין זה מחובתה להמשיך לגדל אותם ולו גם לפרק זמן. כאן נכנסת הבחירה המושכלת, החשיבה המאוזנת מה וכיצד לפעול. האם להתחייב לעזור בכל מחיר, או שמותר לענות תשובות שונות, כגון: להתנדב ולהיות בחלק מהזמן, לשמור רק על התינוק וכן הלאה. הכל לפי הצרכים, האפשרויות והכוחות.

המפתח: תיאום ציפיות

מה שיכול לעזור לכל המעורבים בסיפור זה: תיאום ציפיות. הכוונה היא ברורה ופשוטה – לקבוע זמן לשיחה, לשבת ולדבר על הדברים, עד כמה שאפשר בפתיחות הלב. להשמיע את הצרכים ולזכור שהתשובות יכולות להיות מורכבות וזה לגמרי לגיטימי. אציין שה'משפחה המורחבת' היא אחד המשאבים היקרים שיש לנו. היא משאב לנתינת כוח, השראה ולקירבה.

כדי שזו תמשיך להיות מקור של כח ועוצמה, חשוב ללמד לכבד גם את צרכיהם של סבא סבתא. הם אינם "הפתרון" לימי החופש אלא אנשים עם כוחות, רצונות, צרכים ויכולות משלהם, שיכולים להירתם למשימה יותר ופחות. חלקם בפנסיה אבל עדיין יש להם את מסלול חייהם הנוכחי והם רשאים לבחור.

כאשר פועלים כך, נוהגים בכבוד, בהכרת תודה ובהתחשבות הדדית, כל המשתתפים זוכים למתנה מיוחדת: תחושת שייכות ושורשים. נזכור: לדבר בפתיחות הלב ובכנות תמיד גורם לקשר להיות יותר טוב, אמיתי ואוהב, גם אם הוא כולל תשובות מורכבות, ולא רק רצון לרצות אחרים.

שאלה מהקליניקה

"בתי מצפה שאשמור על הנכדים פעמים רבות בחופש. אני אוהבת אותם מאוד ורוצה לעזור, אבל לפעמים אני מרגישה מותשת וחוששת לומר זאת לבתי."

תשובה:

אהבה וגבולות לא סותרים זה את זה. להפך. כאשר העזרה ניתנת מתוך בחירה ומתאימה לכוחות שלנו, היא נשארת נדיבה ומשמחת. מותר לומר: "אשמח לעזור בימים אלה ואלה, ובימים אחרים אני זקוקה לזמן עצמי". שיחה פתוחה וכנה מונעת אכזבות ומאפשרת לכל הצדדים ליהנות מהקשר. הנכדים צריכים סבא וסבתא שאינם מותשים; הם זקוקים לסבא וסבתא פנויים, שמחים ונוכחים שעושים זאת מאהבה.

יתכן שתשובה כזו בהתחלה תהיה קשה לעיכול כי – למשל – עד השנה, הסבתא שמרה תקופה ארוכה על הנכדים בלי בעיה. השנה יש לה צרכים ואפשרויות אחרות. זה לגיטימי, נכון ואמיתי. אדגיש ואומר: לא לפחד לומר את האמת. אין צורך לחשוש שהילדים/נכדים ינתקו את הקשר. כשמדברים בפתיחות ובכנות, זה מורגש מיד. אין ממה לחשוש.

מניסיוני כמטפלת – אשתף – שראיתי אמא שכל כך חששה לתגובה של בתה היחידה. חששה שאם לא תעניק לה כל מה שרצתה, הבת תנתק איתה את הקשר ותכעס עליה. התנהגות זו הפכה מעיקה, כי האמא עמדה דום לכל גחמה ובקשה – הזויה ככל שתהיה – ושרתה את הבת מעל ומעבר לצרכים. בעצם היא הפכה למעין 'שבויה' בידי הבת, והיחסים הפכו להיות של "אדון ועבד".

לקח זמן עד שהאם הבינה את המצב לאשורו והסכימה 'לשחרר ולהשתחרר' מעולה של הבת. זה היה תהליך לא פשוט, במיוחד כי הבת התרגלה כבר 'לשלוט' על אמה. אבל לאחר זמן [די ארוך – יש לציין] היחסים ביניהן התאזנו והיום היחסים הרבה יותר בריאים ומאוזנים ב"ה.