פספוס גדול בדרום

בשבוע שעבר יבנה ניצחה את המוליכה, כפר שלם, ובעקבות כך דימונה הייתה זאת שהחליפה אותה בפסגה. 

כעת יבנה ירדה דרומה לנגב והתארחה סמוך למפעל הטקסטיל, באצטדיון העירוני הנפלא של המקומיים. 

כרוז אחד, מוזיקה ומערכת סאונד סבירה, זה מה שצריך היה כדי להרים את האווירה במגרש, לשתף אילו חילופים בוצעו, ויש ליבנה מה ללמוד מהם. 

המשחק עצמו היה, בעיקר, לטובת יבנה, לאחר טעות קשה של השוער בדקות הפתיחה ושער של עומר בן שאנן, שהיה מספיק עירני לקבל את הריבאונד ולכבוש מקרוב. 

במחצית הראשונה יבנה עוד שיחקה כדורגל והניעה, אבל החצי השני היה בונקר מפואר שאוהדי יהוד הוותיקים יכולים רק להתגאות בו. 

בדקה ה-82, דימונה באה על שכרה לאחר שוויון של המחליף גיל חדד. איזה סגל נפלא יש לדימונאים עם תקציב של 3 מיליון בעונת רפורמה. 

אוהדי יבנה עוד איכשהו קיבלו את התיקו, אבל דווקא אז, בתוספת הזמן, יבנה קיבלה פנדל לאחר נגיעת יד. 

מספר שחקנים של יבנה התחננו לבעוט בפארודיה משעשעת מול המאמן שהחליט על חיים יוסף. 

יוסף בעט שטוח לאמצע, והשוער, שעשה טעות בתחילת המשחק, כיפר עליה עם הצלה. בסיום 1-1 מר-חמוץ.

בסופו של דבר, יבנה מוציאה 4 נקודות מתוך 6 מול שתי הגדולות, לא משהו רע, אך גם יכול היה להיות יותר טוב. 

ליבנה אין סגל לצמרת. לא מובן כיצד הקבוצה לא מצליחה להתחזק כשכל היריבות שלה מביאות עוד ועוד שחקנים. 

אין ליבנה את הפונקציה הזאת שנלחמת, מכירה ומביאה שחקנים ראויים, שיחזקו את הקבוצה. 

הספסל של יבנה הוא ללא ספק החלש ביותר בליגה, ולא ברור איך במצב הזה עוד שוחרר איתי פז לאדומים אשדוד. 

יבנה חייבת שינוי מהותי אם ברצונה להוות משקל בהתמודדות על העלייה, ואני לא מדבר רק על העונה הנוכחית, אלא גם לעתיד. 

קברניטי הקבוצה והעיר, יהיו אשר יהיו, מחוייבים לתקציב ראוי, כפי שהיה בשנים האחרונות, אחרת זה סתם כסף ציבורי שהולך לפח. במצב הנוכחי, מדובר בתקוות וחלומות שווא.

במוצאי שבת יבנה תשחק שוב, בפעם השלישית בשמונה ימים, מול מכבי פתח תקווה, במסגרת גביע המדינה. 

אין ספק שמדובר בבונוס, ובואו נקווה שהשחקנים יעמדו על הרגליים כמו שצריך. פשוט – זה לא הולך להיות. 

שיהיה בהצלחה.