ענווה: סוד ההצלחה של מנהיגות אמיתית
04.06.2026 | 16:13
לקראת פרשת שלח, הרב יוסף יצחק לרר יוצא בקריאה לאחדות ומזכיר לנו דרך חטא המרגלים ומנהיגותו של משה רבנו, שכולנו כאן כדי לשרת ולהאיר את האחר
אנחנו נמצאים בערב בחירות. לצערנו, נבחרי הציבור מחדדים חרבות ומנסים להראות כמה המתחרה פחות טוב מהם. זוהי תחרות שבה נבחרי הציבור מגדילים את הקרע בעם. לפעמים אנו שואלים: האם אנו, הציבור, גם צד בסיפור? האם הם קיימים בשביל לשרת אותנו או שכל המציאות שלנו נועדה לשרת אותם? ישנו ליקוי מאורות קשה.
לא עברו הרבה שנים מאז השואה הנוראה, שבה ניסו למחוק את עמנו מהעולם – רצון שלא הבדיל בין חרדים לחילונים, בין שמאל לימין. הנאצים, ימח שמם, הבינו שגם יהודי שכופר בתורתו הוא יהודי, וגם אותו צריך להוציא מהעולם. כיום אנחנו במלחמה לא פשוטה שגובה קורבנות רבים, ועם כל זאת אנחנו מפתחים מלחמת אחים פנימית , שבה הכול קדוש כדי לפגוע בנבחר הציבור הנמצא בצד השני.
בפרשת השבוע, פרשת "שלח", אנו נתקלים בנבחרי ציבור ששכחו לשם מה הם נבחרו. בטרם הכניסה לארץ ישראל, כאשר נשיאי השבטים נבחרו ללכת ולרגל בארץ כדי לבדוק מהי הדרך הטובה ביותר לכבוש אותה , הם החליטו שרצונם הוא לשבת וללמוד תורה ללא הפרעה. מבחינתם, המקום הטוב ביותר לכך היה המדבר, כי שם הלחם יורד מן השמיים ואין צורך לעבוד – הכול מגיע עד הבית.
מה חדש?
לכן, הם חזרו וסיפרו על חסרונות הארץ ואף הציגו מסקנות מבלי שנדרשו להביע אותן. העם נלחץ, החל לבכות, ולבסוף, בגלל חטא המרגלים, מתו כולם במדבר ולא זכו להיכנס לארץ. איך אנחנו הופכים למנהיגים שדואגים לעם ולא מחפשים עם שידאג למנהיגים?
כדי שזה יקרה, צריך משהו מאוד בסיסי: צניעות וענווה מול העם, וביטול למנהיג העליון ולדרך שבה הוא מוביל אותנו. כאן כדאי לחזור לפרשה הקודמת, פרשת "בהעלותך", המלמדת אותנו בסופה כיצד צריך להתנהג מנהיג ברמה האישית. כאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה שמשה ימות ויהושע ימשיך את דרכו , מרים, אחות משה, שומעת את ציפורה אשת משה מדברת על כך שנשותיהם מסכנות. ציפורה אמרה שכאשר משה הפך לנביא הוא נפרד ממנה, וכנראה שגם הם ייפרדו מנשותיהם עקב היותם נביאים. מרים לוקחת קשה את סיפור הפרידה, ובאה בטענות למשה על כך. משה שותק ולא מגיב, למרות שיכול היה לומר שעשה זאת בציווי השם. אז מעידה התורה: "והאיש משה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה".
התורה מציגה לנו את דמותו הייחודית של משה ומלמדת אותנו מהן התכונות שצריכות להיות לכל מנהיג אמיתי.
להצלחה – זקוקים לענווה!
ממשה אנו למדים מהי ענווה אמיתית. משה הכיר היטב את מעלותיו, אך הבין היטב מהיכן הן הגיעו. הוא לא חשב לרגע שבעשר אצבעותיו הצליח להגיע לאן שהגיע, אלא ידע שאת כוחותיו המיוחדים קיבל מה' , והבין שיש ציפיות רבות ממנו שעליו לעמוד בהן.
כדי להמחיש זאת, ניקח דוגמה מאדם שמחזיק במיליוני דולרים, אך הם אינם שלו – הוא בסך הכול שליח שמעביר אותם מבנק לבנק. כל בר דעת לא יחזיק מעצמו מיליונר; הוא כמובן יודה למי שהאמין בו, סמך עליו ונתן לו את האחריות הגדולה הזו, ויבצע את שליחותו בנאמנות.
האמת היא שכל אחד מאיתנו הוא "בלדר" בעולם הזה. לא מעט אנשים אמידים, המחזיקים בהון רב, מבינים שהכסף נמסר להם לזמן מוגבל עד מאה ועשרים. בינתיים, עליהם לגלות אחריות, לשמור עליו ולהשתמש בו לצרכים שהבנקאי – הקב"ה – רוצה בהם. כאשר הם רואים אנשים או מוסדות הזקוקים לכסף, הם מעניקים מהונם ומרגישים שהנתינה לחסד היא הדרך לשמר את ההון אצלם לנצח.
כמו בהון גשמי, כך גם בהון אנושי. אם קיבלנו כושר מנהיגות, קיבלנו אותו בשביל לדאוג לעם ולא לקידום הצרכים האישיים שלנו.
תפקיד המנהיג, כפי שקראנו בפרשה הקודמת, הוא להטיב את הנרות. כל יהודי הוא נר, ולפעמים הוא רק שעווה ופתיל – וצריך להדליק אותו.
הרבי מליובאוויטש הקים צבא של אלפי מנהיגים בכל העולם, שוויתרו על חייהם האישיים בשביל להצית את הפתיל של כל יהודי.
בואו נבין שאחרי הבחירות יש חיים, ובואו נדאג שהם יהיו מוארים באור שלא נכבה לעולם מאז מתן תורה.
אור התורה והמצוות הוא חומר הבערה של כל יהודי. גם מי שנרו שקוע עמוק בתוך מים קרים, אש התורה תחמם ותצית אותו.
שבת שלום ומבורכת.