על חיי קהילה בצל הקורונה

צעדת יבנה. כיום הרוב בתי ספר ופחות משפחות, כפי שהיה נהוג בעבר

אני יבנאי מגיל ינקות, ולאחר הצבא יצאתי למספר שנות גלות – במהלכן עבדתי במשרד המשפטים, ולימדתי משפט בינלאומי במגוון מוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. לפני חמש שנים, חזרתי ליבנה, במטרה להשתקע ולהקים משפחה משלי, שתהווה חלק מהקהילה. העיר שגדלתי בה הייתה שונה מזו שחזרתי אליה: יבנה הייתה עיר קטנה ולא מוכרת, בטרם שב"ק ס' הכניסו את שמות רחובות העיר לפולקלור הישראלי, לפני שעמרי כספי הגיע ל-NBA, וכאשר הגשר הממלוכי היה עדיין פעיל לתנועת רכבים, ושימש כאטרקציה לילדים בשבתות וחגים. דבר אחד נשאר עקבי לאורך השנים – חוזק ואחדות הקהילה. סיבה מרכזית לכך – בה אדון במאמר זה – היא מסורות בחיי הקהילה, כגון: צעדת יבנה השנתית, אירועים קהילתיים במועדים מיוחדים וכדומה.

הכניסה לעידן של 'שגרה בצל הקורונה' היא, כאמור, הזדמנות לעצור ולחשוב – כיצד נרצה לעצב את חיי הקהילה במציאות החדשה? האם נרצה לחזור למצב הקודם, ככל הניתן, או שנעדיף לחשוב מחדש על סדר עדיפויות ואופן הקצאת המשאבים במסגרת הסדר החברתי שלנו בעיר? לתחושתי, עלינו למצוא איזון בריא בין שני קטבים. מצד אחד, חשוב להמשיך עם עשייה קהילתית רחבה לכלל תושבי העיר. מצד שני, חשוב להעניק תשומת-לב מיוחדת למספר הולך וגובר של אוכלוסיות בסיכון בצל הקורונה – הזקוקות לסיוע דחוף ולטיפול קרוב של הרשויות.

טל מימרן (כותב הטור) וראש העיר, בערב הוקרה למען מורות מובילות בתחרות 'הנואם הצעיר'

הדגש המרכזי שיש לשים לנגד עינינו בבניית חיי הקהילה המחודשים שלנו הוא על משמעות ולא על כמות. אבקש להסביר. במהלך פעילותי הקהילתית בעיר, אני פוגש בני-נוער מוכשרים, המגיעים להישגים לימודיים מרשימים ומנווטים בתוך לוח-זמנים מאתגר במיוחד. דבר אחד משותף לכולם – הם נראים לי ממש עייפים רוב הזמן. זו בוודאי לא אשמתם, זו פשוט המציאות שהם נקלעו אליה. כשיש אפשרויות בלתי נגמרות ורצף לא פוסק של פעילויות – הדברים נוטים לאבד חלק מן המשמעות שלהם.

דוגמה טובה להמחשת הנקודה היא הצעדה העירונית השנתית, לזכרם של יריב ורוני רייטר ז"ל. כיום, משתתפים בצעדה, בעיקר, תלמידי בית-ספר, המגיעים שלא מבחירתם, וקשה למצוא בין הצועדים משפחה שהחליטה לצעוד ביחד. מבחינה היסטורית, צעדת יבנה מקדשת את חיי המשפחה והקהילה – ונוכחות משפחות בצעדה היא סמל חשוב לכך שהקהילה מאמצת ערכים אלו, ומחבקת את משפחת רייטר על רקע אובדנה האכזרי. המשבר הנוכחי יכול לאפשר לנו ליצוק מחדש משמעות במסורות, ולשים את הדגש על התהליך – כלומר האיכות – ולא על הכמות או השורה התחתונה.

הדבר יהיה קשה, לאור החשש הסביר מן האחר בשל האפשרות של התפרצות מחודשת של הוירוס. עם זאת, כפי שנכתב בספר אבות "אל לנו לפרוש מן הציבור, אלא עלינו להתחבר אליו". בדומה, אלברט איינשטיין אמר כי "הטוב שבנפש האדם יוכל לצמוח ולגדול רק במידה שיהא זה מחובר ומעורה בקהילה". כיצד עלינו לעשות זאת? דרך מרכזית היא לפעול בקהילה מתוך אכפתיות ואהבה. הרי, במקום שאין אכפתיות ואהבה – קבוצת אנשים לא יכולה לייצר חברה או קהילה. מכאן, למרות הקשיים שבפנינו, עלינו לפתוח את הלב ואת הראש, ולבנות גשרים ולא חומות.

באשר לרוח העשייה שלנו, חשוב מאוד שנשמור על ענווה. אלו המובילים את הקהילה צריכים לעשות זאת מתוך אהבת האחר, כפי שעשה לדוגמה צבי גוב-ארי בשני עשורים בהם הוא נתן את כל כולו לעיר, למרות אתגרים רבים, ואף מול איומים אלימים, שהוא נחשף אליהם בשנותיו הראשונות, בלשכת ראש העיר. עלינו לקחת את הדוגמה החיובית הזו, ולסלול דרך השואפת לשפר את המקום בו אנו חיים, ובוודאי, שלא לתור אחר תהילה או כבוד. הרי, לרצות כבוד כמוהו לרצות לפרנס גוף נוסף. כחלק מאותה הענווה, ראוי לנסות ולהתחבר מחדש לטבע, אשר נהנה בימים אלו מהיעדרותנו – ואפילו ביבנה נצפו צבאים לראשונה מזה שנים רבות. יש לנו ביבנה טבע קסום, אפשר לפתח אותו לשמר אותו לדורות הבאים ולרווחת שאר היצורים החיים מסביבנו. ההתרחקות מן הטבע גורמת לניוון, ואף, כפי שממש אנו חווים על בשרינו לאחרונה, לפגיעה ברקמת החיים האנושית.

מי ייתן ונוכל להתחבר מחדש בקהילתנו, מתוך כבוד ואהבה לאחר ולטבע שמסביבנו.

* הכותב – טל מימרן – יו"ר רוטרי יבנה (לשעבר) ומרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.