עדה בראי המציאות: יוצאי אתיופיה והשתלבותם בחברה היבנאית

יבנה היא בין הערים המחבקות, יחסית, את האוכלוסייה יוצאת אתיופיה, לעומת ערים אחרות, שמצרות את דרכיהן ולא מאפשרות להן להתגורר בהן. יצאנו לבחון את המתחולל בבתי יוצאי העדה, ולהתרשם, ולו במעט, מדרך חייהם, עבר, הווה, עתיד…

הסלון מעוצב בקפידה, ספת עור איטלקית, יצירות אמנות מודרניות, התלויות על הקירות, שנדלייר דקורטיבי, הנופל במרכזו של הסלון, ומסך לד, גדול במיוחד. במקום מתרוצצים שני ילדים קטנים, האחד בן חמש והשנייה בת שנה וחצי, הם משחקים אחד עם השני תופסת, והאימא מעירה להם: "דן, מספיק לרדוף אחרי לי, היא תיפול."

בפינת הסלון יושבת לה נערה אתיופית יפיפייה, בשנות העשרים לחייה, לבושה בג'ינס וחולצת טי-שרט צמודה, שירה שמה. האם, קמה, מכניסה את הקטנים לחדרים ומצטרפת לבתה, שירה, ממש כמו בכל בית, משפחתי ונורמטיבי, שבו עובר עוד יום שגרתי.

מהסתכלות מהצד, לא ניתן לתאר כמה קמה עברה האם בחייה. היא אמנם צעירה (בת ארבעים פלוס) נאה, מטופחת, לבושה באדיקות, עם שמלה כחולה וכיסוי ראש כחול, על ידיה מספר צמידי זהב, והיא מלאה בשמחת-חיים. אך מה שהיא עברה בחייה, נשים ישראליות בגילה, ברובן, לא חוו, או יחוו, בעתידן.

היא עלתה ארצה, מאתיופיה, בגיל 25, עם שתי ילדות קטנות, בגילאי שנתיים וחצי שנה. היא עלתה עם בעלה ומשפחתו המורחבת, אך ללא משפחתה, "הלב שלי נשאר שם, עם המשפחה שלי. לא הצלחתי לתפקד פה בארץ, בכיתי יומם וליל. מזלי שבעלי הבין אותי ותמך בי." קמה אינה היחידה שנאלצה לעלות לישראל ללא משפחתה, גם עתלה, שעלתה בגיל 40 ארצה, נאלצה להותיר את משפחתה מאחור ולעלות יחד עם בעלה ומשפחתו המורחבת, שהרי באתיופיה לאחר הנישואין הנשים עוברות לבית של המשפחה של הבעל.

הן עלו עם חלום על ישראל וירושלים בירתה. כנשים שומרות מסורת הן חלמו על המשך הקמת בית יהודי פה, בארץ. הן ראו פה את ילדיהם גדלים בהרמוניה, ואותן כנשים שחיות בשלום עם בעליהן לאורך כל הדרך, אך עד מהרה קשיי השפה, המיקום בקרוונים ובשכונות מצוקה, קרי, דימונה ואופקים, גרם לכל חלום קסום, אודות הארץ המובטחת, להתפוגג.

"אני אישה חזקה, לא הייתי מסוגלת להיעזר בילדיי, ידעתי שבסוף אלמד את השפה" (קמה טוענת), לעומתה, עתלה, שנשלחה לאולפן בהגיעה ארצה, הרגישה מבוכה כה גדולה, בשל הקושי ללמוד בגיל 40 שפה חדשה, ועל כן החליטה לנטוש את האולפן ולהתמקד בגידול הילדים. אחרי שנים ספורות, שתי הנשים הבינו כי מעבר לגידול הילדים, הבעל לא יכול להיות מקור הפרנסה הבלעדי, וכי עליהן לצאת לעבוד. בכל זאת, מדובר במשפחות מרובות ילדים, שדורשות הרבה מעבר להזנה ולבוש. 

חוגגים סיגד ביבנה. למצולמים אין קשר לכתבה

עתיד תעסוקתי מבטיח לא המתין להן מעבר לפינה. הרי אלו הן נשים שפרט לניסיון החיים שלהן, גידול הילדים וטיפול בבית, לא רכשו כל השכלה והן חסרות כישורי שפה. על כן עתלה נאלצה לטפל בקשישים והאם השנייה עבדה בניקיון. 
לעומתן, אודיסה, לא הורשתה לצאת מביתה כדי לעבוד. בעלה, שהיה כבן ארבעים פלוס, בשנים שעלו ארצה, סרב להרשות לה לצאת לעבוד, "הוא לא היה מוכן שאצא מהבית ואזניח את הילדים, האמת, שדי שמחתי שכך היה."

למרות ההבדלים בין הנשים, ברמת פיתוח הקריירה והיחסים עם הבעלים, העוגן שאותן הנשים החזקות השרישו בביתן הינו ערך המשפחתיות. עתלה מציינת כי "קודם כל חשוב לי שכל שבעת ילדיי יהיו בקשר טוב, האחד עם השני, ושכמובן כל אחד מהם יקים משפחה בישראל. זו מהותנו כאן, להצמיח דור חדש ולקיים את מצוות 'פרו ורבו'. זו התכלית שלנו."

עתלה, עד היום, אינה דוברת עברית שוטפת, והיא נעזרת בבתה, שמתרגמת לה את המכתבים שמתקבלים, מזמינה לה תורים לרופא, דרך האינטרנט, וששה לעזרתה בכל מה שהיא צריכה בשגרת יומה. היא אמנם מבינה את השפה ומתנהלת ביום-יום, בין אם זה בקניות, בשיחות חולין עם השכנים, אך היא אינה שואפת, בגיל שישים, כיום, לדעת את רזי השפה העברית. לעומתה, קמה, מדברת עברית שוטפת, ולפיה יש לה עוד הרבה מה להשתפר: "אני תמיד אומרת לבנותיי, 'אל תתביישו להעיר לי, עדיף לי שתעירו לי בבית, מאשר שיצחקו עליי בחוץ'."

בתה של קמה, שירה, היא תלמידה מצטיינת, שעומדת להתגייס לצה"ל. שירה, שמחוברת למשפחתה ושמגלה סקרנות רבה על ההיסטוריה של העדה, לא שוכחת לעולם את היום שבו אמה גוללה בפניה את סיפור עלייתה. "תמיד הערכתי ואהבתי את אימא שלי, היא לימדה אותנו לכבד, היא לימדה אותנו נימוסים ועוד שורת ערכים, אך מאותו היום אני מעריצה את אימא שלי. לא הפסקתי לבכות, בערך שבוע, מהרגע שהיא סיפרה לי את הסיפור". סיפור העלייה של אמה, שטמן בחובו ניתוק ממשפחתה המורחבת, הפלות חוזרות ונשנות, בעלייה ארצה, זלזול ועלבונות מצד ישראליים תושבי המקום, ועוד שורת קשיים טיפוסיים של עולי אתיופיה, הותירו בשירה חותם רב.

שירה אינה הצעירה היחידה שרוכשת כבוד לאמה, כך גם כל אחיה ואחיותיה, אך היא כועסת על אחותה, הגדולה ממנה בשנתיים, בשל העדר החיבור לעדה: "אין לי מושג מה הסיבה לכך, אבל היא פשוט מתביישת בעדה! ואני מתביישת בה על כך!"

"אני לא מוכנה שההורים שלי ידברו אמהרית, שאימא שלי תלבש בגדים מסורתיים, או שיהיה לנו כל קשר לעדה."  האם, קמה, ממהרת לצאת להגנת בתה הגדולה יותר, וטוענת כי היא עוזרת בבית ומכבדת אותה כאם, פשוט מזלזלת בעדה. "אני לא אשכח שיום שישי אחד, לאחר כל ההכנות והבישולים, לבשתי שמלה לבנה של אימא שלי, מאתיופיה. זה אחד הפריטים הבודדים שנותרו לי מהאם שנאלצתי לעזוב שם. בתי הקטנה החמיאה לי, וכך גם בעלי, אבל הגדולה התחילה לצעוק עליי שאוריד את השמלה, שאני עושה לה בושות. נפגעתי!"

דניאל, לעומת זאת, רכש כבוד כה גדול להוריו, שגרם לו לשמור על גינוני נימוס הנהוגים באתיופיה, הוא היה קם כשאבא שלו היה נכנס הביתה, הוא נישק את ידיה של אמו לאחר שסיים לאכול, וכדומה.  אודיסה, אמו, דאגה לו לכל צרכיו, שהרי היא הייתה בבית כל היום, "היא לא ידעה כלל עברית, אבל היא לא הרגישה כל צורך בכך. שאלתי אותה מדוע היא לא מנסה ללמוד, והיא אמרה לי 'בשביל מה? אני לא יוצאת לעבוד, ואם אצטרך משהו – אשאל אתכם, אין לי צורך בזה'. לעומתה, אבא שלי, מיהר ללמוד את השפה והיה לו חשוב להתערות בחברה החיצונית, כדי להתקבל לעבודה ראויה. הוא היה לומד יומם וליל בשנים הראשונות בארץ. הוא בקושי היה בבית, הכל כדי שאמי, לא תצטרך לצאת מהבית."

בכל המשפחות התאפיינה אווירה של הדדיות, שיתוף, כבוד, הערכה והמון חום ואהבה. אלו ערכים שהיו חשובים למשפחות ולאימהות החזקות, שעמדו בראשן. אין כל צל של ספק שלמרות שהאבא הוא המפרנס האימהות מושכות בחוטים.

"מעבר למשפחתיות, חשוב לי מאוד שילדיי יהיו מלומדים, כי עם משפחתיות בלבד – הם לא יגיעו לשום מקום, הם צריכים מקצוע לחיים", אומרת קמה. היא אכן יכולה לומר היום, בגאווה גדולה, שהיא צלחה במשימה ובהנחלת ערכים אלו לילדיה.

"אני מודה להורים שלי, על החינוך שנתנו לי. ברור שכילדה כעסתי שאסרו עליי לצאת עם בנים כדי ללמוד, אבל היום אני מבינה אותם, ומודה להם על כך!" אומרת שירה, בתה של קמה. גם בתה של עתלה, מוקירה תודה לאמה, ובשעה שהיא מתרגמת את דבריה – היא מסתכלת עליה ביראת כבוד, כפי שבעבר היו נוהגים הורינו לסבים ולסבתות שלנו.

אלו ערכים אשר שהושרשו עוד מאתיופיה. הייתה יראת כבוד למבוגרים "היינו קמים כשאבא היה נכנס הביתה" (אודיסה טוענת). היום אין את זה. הילדים אמנם מעריכים את הוריהם ומכבדים אותם, אך ברור שהם מושפעים מתרבות המערב ומהמגננות הישראליות שאופפות אותם.

"אין ספק שהתחברנו פה בישראל, החל מהשמות שלנו ועד להתנהגות שלנו," דניאל, בנה של אודיסה, שהיום מתפקד כפעיל חברתי בעיר יבנה. דניאל לבוש בחליפה מחויטת, במשרדו הממוזג, כשעל שולחנו מונחת תמונה משפחתית שלו, יחד עם אישה נאה במיוחד, ישראלית תכולת עיניים, וילדים מעורבים. נראה כי המיקרוקוסמוס הזה, המיוצג במשרדו, ללא כל ספק משקף את אמרתו אודות החיברות שעברו האתיופים בישראל.

דניאל הוא אחד מאותם צעירים שרוצים להציף את כל נושאי העדתיות לראש הכותרות. חשוב לו לשאת בגאווה את היותו אתיופי, אך הוא מודה כי בראש ובראשונה הוא קודם כל ישראלי. "צבע העור שלי לכאורה 'מסגיר' אותי, אך אני רואה בו כיתרון. זה יתרון של בולטות, אני מייצג עדה שלמה, בגאווה גדולה. מדובר בעדה שמביאה צבע תרבותי ייחודי, ערכי ומשפחתי."
ההתערות החברתית באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. ילדיה הגדולים של קמה נמצאים במשרות מפתח במשרד הביטחון. בנה, בן השבע-עשרה, לומד בתכנית מצטיינים ב'מכון ויצמן', בתה הגדולה מאורסת ליהודי אמריקאי, שעובד עמה בשגרירות בארה"ב. בתה של עתלה היא אשת תקשורת בתחילת דרכה, שיוצרת סרטים דוקומנטריים על העדה, כדי להראות את המנעד העשיר של האנשים הקיימים בעדה. לפיה "צרם לי שהייצוג בתקשורת הוא כה מגמתי, כל הזמן האתיופים מאוזכרים במאורעות של פשיעה ובלגן, וזו לא תמונת המציאות!"

הם אמנם, ברובם, מרגישים יותר ישראליים מאתיופים, אך במפגשים חברתיים של בני העדה, בחגים ובאירועים משפחתיים, הם מתהדרים בעדתם ומשמרים כל סממן שנלקח מהם בחיי היום-יום. בתמונות מאירועי העדה, משתקפת תמונה של חום, אהבה, אושר והמון שמחה. הניחוחות של המטעים מציפים את התמונה ומלמדים על עושר ונתינה.

למרות החיבור, של מרבית מהצעירים, למסורת שנגלית אליהם, בחגים ובאירועים המשפחתיים, רבים מהם אינם מעורים בשפה האמהרית או בבישולים המסורתיים.

עתלה, שיושבת מידי ערב בסלון ביתה, מקפידה לשמוע את השידור של תחנת הרדיו האתיופי בערוץ  748 או לצפות בערוץ שידורים של העדה. זאת היא עושה כשלצדה הקפה המסורתי, בונה, מהכלי שהביאה מאתיופיה – גדנה.
אין ספק כי הרב-תרבותיות מתגלה בשיא תפארתה בביתה, שמעוצב להפליא, מסך פלזמה גדול, שטיח מודרני במרכזו של הסלון, בצבע בורדו, מראה עם מסגרת בקו מודרני ופינת-אוכל יוקרתית, וכל אלה נמצאים לצד כלים העשויים מעבודת-יד מאתיופיה, שהם חלק בלתי נפרד משגרת יומה.

"אני מודה שעם השנים אני נעשית יותר ישראלית, שמות הילדים שלי מלמדים על כך, הבית שלי ומיקומו בשכונה טובה וחדשה בעיר יבנה, ההצלחה של הילדים שלי… אבל אף אחד לא ייקח ממני את מה שאני, ואת הסיפור האישי שלי. אז אני לא מגדירה את עצמי כישראלית או אתיופיות. אני בן-אדם."
 

חוגגים סיגד ביבנה. למצולמים אין קשר לכתבה