נתן רונן: מלחמה קטנה ומטריפה שלי

'מלחמה  קטנה ומטריפה שלי' – 33 שנה למלחמת לבנון הראשונה 

פתיח: "רציתי לספר סיפור קטן, מנקודת-ראות של תוכי שיושב על כתף של 'פיראט' חכם ואמיץ, שהוא במקרה גם אלוף וגם לוחם וגם איש ספר, אורי שמחוני, שם שאולי כבר נשכח בצה"ל. הרי מי זוכר שהוא בכלל היה הראשון שהגה את זרוע היבשה ובסוף הקימו סוג של שעטנז מפקדת כוחות היבשה. איש אמיץ שצעק בפורומים המתאימים: "זהירות משוגעים אתם יורדים מן הפסים!"

בחינה בדיעבד של מה התכוון דרג מדיני ומה נהייה בפועל, מראה שחבל מאוד שלא הקשיבו לתוצאות משחק המלחמה של ר' מה"ד אורי שמחוני ערב מלחמת לבנון הראשונה. היה קונספט שהוזן על-ידי הרבה אנשים שהיה להם אגו ואינטרס והכל חבר יחד למה שידוע היום כמלחמת השולל של מלחמת לבנון הראשונה 1982.

חיילי צבא לבנון בביירות

תכלית: מלחמת לבנון הראשונה הייתה בשבילי בגדר 'הציץ ונפגע', לא בגלל שעשיתי מעשה גבורה כלשהו, ההיפך הוא הנכון! פשוט הייתי שם כצופה בחדרי-חדרים של מקבלי החלטות, עושי היסטוריה, וראיתי מקרוב איך הציניות והסארקזם, תאוות הכח וההיבריס, האגו, הרוע וקנאה, והיצרים הכי אפלים של אופי האדם יותר חשובים ומעצבים בסופו של עניין את ההיסטוריה, ואח"כ כמובן מעצבים יחצני"ם וורסיה מרוככת של "מה מספרים לעם דרך התקשורת" (למשל: לא חס וחלילה מלחמה, לא חס וחלילה קידום אינטרסים הדדיים עם משפחות פשע לבנוניות, לא סגירת חשבונות עם מחבלי הפת"ח, אלא 'מבצע לשלום הגליל', או במילה יפה אחת 'מבצע של"ג' הגדרה קליטה ומכובסת) ואיך "מוכרים את זה לממשלה" ("היו להם מכונות ירייה? – זוכרים את בגין בבופור?).

לא באתי לרכל או להלל את עצמי בגדר של "היי תראו אותי, אני חשוב ואני יודע סודות", אני פשוט אזרח מודאג שרואה איך דברים שקרו אז קורים שוב היום, ואני מבקש להביא סיפור קטן ואישי. המובא להלן איננו נקודת מבט מנתחת של היסטוריון חוקר, אלא נקודת מבט אישית של צופה מן הצד, תוך הבעת דעות אישיות וחוויות סובייקטיביות, שחלקן יכול להיות מוטה או שגוי, שהרי אני רק בשר ודם וסביר בהחלט שהסיפורים והעובדות עליהן אני מספר, יש שיחלקו על נכונותם, וזו בהחלט זכותם. איני רוצה להכביר מילים על מהלכי המלחמה, אלא לספר לכם על אנקדוטות מן התקופה שלפני ובמהלך המלחמה.

מבצר הבופור 1982

בשנת 1981 מוניתי להיות ראש לשכת ר' מה"ד במטה הכללי של צה"ל. זו הייתה שנה שבה  כבר להטו הרוחות במטה הכללי של צה"ל ובמסדרונות משרד הביטחון. שר הביטחון עזר וייצמן סר חינו בעיני רוה"מ והוא התפוטר על רקע הסכם השלום עם המצרים והצורך בפינוי והרס ההתנחלויות היהודיות בצפון סיני והעיר ימית. במקומו נכנס ב-1981 אחרי הבחירות אריאל שרון כשר בטחון, איש שעלבון אי קידומו בצה"ל בעבר בער בו מאז ומתמיד, אדם קר-רוח וציניקן, שהיו לו תפישות ברורות על איך צריך לנהל מדיניות חוץ וביטחון במזרח התיכון. איש ביצוע מבריק, שפינה והרס בחודש אפריל 1982, רק כחודשיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, את כל חבל ימית.

למפקד חיל-האוויר, דוד עברי, היה צורך לשקם את התדמית ההרתעתית של חיל-האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה בו להט להראות לסורים ולהוכיח, במיוחד לרוסים, שתורת הלחימה שלהם לפיה "הטיל יכופף את המטוס" לא תחזיק מעמד מול התו"ל שפותח אז בחיל-האוויר ומטוסי אף 16 ואף 15 שנקלטו בחיל בהצלחה מרובה.

במסדרונות המטכ"ל הסתובבו בהלם קצינים בכירים מאוד, שהיו להם הבטחות מראש הממשלה או שר הביטחון הקודם להתמנות לאלופים. אריק שרון 'המלך החדש בקרייה'   היה איש אחר, איש עם נאמנויות ומחויבויות אישיות רק לאנשים שלו, הוא היה טיפוס חשדן במיוחד והייתה לו העדפה לחובשי הכומתות האדומות, שלחמו עמו בשדות הקטל של מערכות ישראל ושעל נאמנותם יכול היה לסמוך. רפול הרמטכ"ל נחשב 'אחד משלנו', גם לוחם אדום כומתה, גם איש ההתיישבות העובדת, וגם שונא ערבים מובהק, שמאוד אהב את הפתרון הכוחני של אריק בלבנון מול יאסר עראפאת ואנשיו, תוך ניצול חולשת המדינה הלבנונית השסועה מבפנים. ולכן הוא היה שחיזק את הנוצרים בדרום לבנון וצייד אותם בנשק ואימונים והקמת צבא דרום לבנון החופשי (צד"ל) בראשות של המייג'ור סעאד חדד, כאשר בראש היחידה, כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), הועמד אל"מ מאיר דגן (שיהיה לימים יד ימינו של שרון וימונה על-ידו לראש המוסד). אחד הדברים הראשונים שעשה שרון עם כניסתו לקרייה זה לגמור חשבונות מן העבר עם יריבים בצבא  חלקן נשלח הביתה, סגן הרמטכ"ל האלוף קותי אדם, שאתו הופרה ההבטחה של בגין לתת לו רמטכלו"ת, ואחרים. כך גם מצא את עצמו תא"ל אורי שמחוני – מי שצנח עם רפול ושרון במיתלה יחד עם גדוד 890 של הצנחנים, קצין צנחנים וחי"ר ראשי בהווה מתמנה לתפקיד אלוף וראש מה"ד – תפקיד שהיה מובטח וסגור בכתב עם מפקד סיירת מטכ"ל בעבר וגיבור ישראל קצין מודיעין ראשי, תא"ל דוביק תמרי, שלקה בהלם כתוצאה מהשינוי בתפקיד והדחתו מצה"ל מהיום להיום.

שדה-התעופה הלבנוני לאחר התקפת חיל-האוויר הישראלי

מטבע תפקידי, תפקיד ראש לשכה של חבר מטה הכללי הוא תפקיד אמון רגיש מאין כמוהו בשל חשיפה לסודות מדינה מצד אחד, שותף ולפעמים איש ביצוע עלום ומבצע שקט של החלטות 'הבוס' בלי טביעת אצבעות שלו מצד שני. (ראו כאנלוגיה את פרשת רל"ש הרמטכ"ל אל"מ וינר בפרשת הרפז- אשכנזי ותבינו לבד), איש המשתתף בכל הדיונים כשומע ורושם, כולל חריצת דין על גורלם וקידומם של קצינים.

פה המקום לומר שהאלוף אורי שמחוני, איש ההתיישבות העובדת, קיבוצניק מגינוסר, היה מפקד בצנחנים, מפקד סיירת אגוז, מפקד 'גולני', לוחם ואיש ספר, שמצד אחד הרגיש הכרת תודה לרפול ולאריק שרון שמינו אותו לתפקיד ראש מה"ד, אבל מצד שני היה איש מודאג מאוד כאשר נחשף לתוכניות 'אורנים הגדול' (תכנית סודית של חיסול היישות הפלסטינית בלבנון, שינוי המשטר שם, תכנית שהייתה חסויה גם ממקבלי ההחלטה בממשלה) ותוכניות 'אורנים הקטן' (תכנית כניסה ללבנון על בסיס טקטי של הזזת טווח הקטיושות 40 ק"מ צפונה ומחוץ למדינת ישראל, תכנית לא לגמרי מדויקת בלשון המעטה,  שהוצגה כאופציה לאישור הממשלה על מפת 1:1000,000 עם טוש עבה וסכמטי).

לשמחוני היה ברור מיד שכל הקונספט של שינוי המשטר הלבנוני על-ידי חבירה לנוצרים  וחיסול לכאורה של היישות הפלסטינית כבעייה ישראלית מלבנון, ואולי גם מן המפה הבינלאומית, מבוססת על פנטזיה ועל כרעי תרנגולת רעועים. הוא שלחם בלבנון באין ספור מבצעים, כולל מבצע ליטני, הכיר מקרוב את יכולת הלחימה המפוקפקת של לוחמי הפלנגות הנוצריות, והיה מודע  לשחיתות של משפחות הפשע של הנוצרים בלבנון, הדו פרצופיות שלהם, הבוגדנות שלהם זה בזה על שטחי שליטה של סרסרות ושפחות מין לעולם הערבי, הברחת סמים ומכוניות, ידע כי תכנית 'אורנים הגדולה' היא תכנית שבה עלול צה"ל לשקוע בבוץ המצחין של אדמת לבנון, הרבה שנים ולהשאיר שם מאות של חיילים הרוגים לשווא. 

נסיעה לעבר הבופור

בשנת 1982 הייתה מחלקת ההדרכה של צה"ל אחראית על כל בסיסי ההדרכה של צבא היבשה, על פיתוח תורת לחימה של צבא היבשה על כל חילותיו, ועל פיתוח אמצעי לחימה וגם על מחלקת חקר ההסטוריה של מלחמות ישראל. שמחוני ריכז סביבו במה"ד רק קצינים מצטיינים/לוחמים מעוטרים, עם ניסיון קרבי מוכח, כמו יוסי בן חנן, יאיר נפשי ואחרים  וקרבתו האישית לשר הביטחון ולרמטכ"ל רפול נתנו לו עוצמה בלתי רגילה וסמכות לא פורמלית, שנבעה מן ההרכב האנושי של המטה שלו, שמייד התחיל לעבוד על הקמת מפקדת זרוע היבשה  כרעיון מהפכני (שלו התנגדו כמובן כל ראשי הפיקודים), ובמקביל, הכריז כל משחק מלחמה חסוי שבו השתתפו ראשי ענפים ומחלקות רלבנטיים  ההערכה והמחקר של אגפי אגף מודיעין, רמ"ט חיל האוויר וצוותו, רמ"ט חיל הים וצוותו, אנשי לוגיסטיקה, רפואה, מבצעים, אנשי מבצעים מיוחדים בראשות סא"ל עוזי דיין אז מפקד סיירת מטכ"ל,  ואנשי מילואים מן האוניברסיטאות ומומחים לסוריה וללבנון שהוחתמו על כתבי סודיות. 

משחק המלחמה הזה נוהל במשך כשבועיים אינטנסיביים בסודיות מוחלטת, במרתפי 'הבור' של המטה הכללי, מרכז השליטה של צה"ל  בחודש אפריל 1982 ותוצאות משחק המלחמה הראו שמבחינה טקטית השלבים הראשונים של מלחמה שבה תתערב סוריה בלחימה בלבנון עם בני בריתה תזכה ישראל ביתרון טקטי ניכר, אולם אם לא תושג הכרעה מהירה ומיידית של צה"ל מול המחבלים בדרום לבנון (שמשמעה חריגה של קו ה-40 ק"מ שקיבל את גיבוי הממשלה- קו וואדי ליטני) ואלה יסוגו לכיוון ביירות, ייאלץ צה"ל להיכנס ללוחמת שטח בנוי שמשמעה הרוגים רבים משני הצדדים, במיוחד אזרחים רבים, מה שיגרום לבעיית הסברה קשה לישראל, ואם תבקש מדינת לבנון סעד בינלאומי מן האו"מ והמעצמות מול פלישה של ישראל לבירתה, ספק אם המעצמות תיתנה לישראל "לגמור את העבודה" מול הכוחות הפלסטינאים, ואנו נשלם גם מחיר כבד בדמים וגם לא נשיג בסופו של דבר שום הכרעה. כך שכמו הסיפור המפורסם על היהודי המסכן והנתקל בקבוצת בריונים גויים, גם נאכל את הפגר המסריח וגם יהרגו אותו בסוף. (כלומר נאכל אותה "שתי מטרות במכה אחת" בהפוכה עם ריבית).

נוצרה בעייה, הסיכומים של משחק המלחמה נערכו והודפסו במספר מצומצם של עותקים, ממוספרים היטב, בפיקוח הדוק של קציני ביטחון שדה, אולם רפול הרמטכ"ל לא היה מוכן לקרוא את מסקנות המשחק או לקיים על המשמעויות שלהן דיון, והעותק הנוסף שהיה אמור להגיע לשר הביטחון נשאר תקוע אצל רל"ש הרמטכ"ל, אל"מ זאב זכרין.

האצטדיון בביירות, ששימש מצבור תחמושת לאש"ף. לאחר שהופצץ על-ידי חיל-האוויר הישראלי

אני התנדבתי ללכת לזכרין לקחת ממנו חזרה את 'עותק שר הביטחון', ללכת אישית ללשכה של השר ולמסור את זה אישית ביד לשליש השר, עמו היו לי יחסים טובים כי שנינו באנו מאמ"ן. הייתי אמור לבקש ממנו לעיין ב'סיכום המנהלים', שהופיע בתחילת המסמך, ולהשפיע עליו להעביר את זה לעיון שר הביטחון. היה לי ברור לחלוטין, שאם תפרוץ שערוריה מצד הרמטכ"ל על עקיפת סמכות, ראשי יותז, כי לכאורה אני עשיתי זאת ללא ידיעת ר' מה"ד.

להפתעתנו, היה שקט תעשייתי מצד שר הביטחון ולשכתו ולא שמענו אפילו צפצוף – כאילו כל משחק המלחמה הרציני מאוד הזה, היה סוג של עוד תרגיל חשיבה אינטלקטואלי מבריק אבל לא רלבנטי.

במקביל לפעילות הקדחתנית של אגפי צה"ל בקרייה, התנהלה פעילות חשאית במפקדת המוסד, אי-שם בצפון תל-אביב, שבהם חיממו נחיק נבות, מי שהיה אז סגן ראש המוסד, ואבנר אזולאי, קצין הקישור של המוסד לנוצרים בלבנון (ישב בביירות), את האווירה והציגו את 'חזון השלום' ו'תרגיל שתי הציפורים במכה אחת' שלום מדיני לכאורה עם המדינה הערבית הראשונה, קרי לבנון. הרעיון היה לגרום להיבחרו של באשיר ג'מייל, מפקד הפלנגות הנוצריות, כנשיא לבנון בחסות ישראל וחיסול הנוכחות הפלשתינית בלבנון תרתי משמע. (מה שלא ידענו אז היא העובדה שפייר ג'מייל האב ומי שהיה בעצמו נשיא לבנון בעבר, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות, אוליגרך מושחת וסוחר סמים בבקעת הלבנון, עשה במקביל הסכם דומה עם הסורים, שאם ישראל תכשל בתוכניתה יוסכם כי הבן השני, אמין ג'ומאייל, יירש את אחיו, כנשיא לבנון, בחסות הפרוטקטוראט הסורי, וכך אמנם היה בעתיד).

על דבר אחד אין עוררין, בשנים 1980-1981 עסק צה"ל בהכנות לפעולה מקפת יותר נגד הטרור הפלסטיני. אין ספק שקשרי המוסד עם הנוצרים אפשרו לפיקוד הבכיר של צה"ל לערוך סיורים בשטח בחסות הנוצרים, עד ביירות, ולקבל את כל המודיעין הדרוש להכנת מבצע צבאי.

למי שראה השבוע, בפעם המי יודע כמה, את הסרט המופלא 'ואלס עם באשיר' ושואל את עצמו איך זה יכול להיות? אומר לכם כבר עתה כי מי שיישן עם כלבים שלא יתפלא שבבוקר הוא קם עם פשפשים ומתגרד בכל הגוף. על-מנת שתבינו מי זה באשיר ג'מייל ואנשיו, הוא אמנם הוגדר כמפקד הכוחות הלבנוניים המרוניים, אך בדומה לכל משפחות הפשע הלבנוניות, הוא היה פוליטיקאי אכזרי ביחסיו כלפי מתחריו על הבכורה בקרב הנהגת המחנה הנוצרי. על-מנת להשתלט על כל הכוחות הנוצרים הוא שלח את סמיר ג'עג'ע ואת אלי חובייקה – מי שהיו אהובי המימסד הבטחוני הישראלי בזמנו, שרצחו באכזריות, אנסו ועשו טבח נוראי במשפחת הנהגת הנוצרים ההרריים של משפחת טוני פרנג'ייה, במה שנקרא 'ערב הסכינים הארוכות', ובדרך חזרה גם תקפו את מפקדת מיליציית 'הנמרים' של כמיל שמעון. שבו נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה וגם בני משפחותיהם. אם תרצו, סוג של חזרה כללית לקראת טבח סברה ושתילה מאוחר יותר בפלשתינאים על-ידי אותם טיפוסים 'בני בריתנו', שעד היום פעילים בלבנון כיועצים לחיזבאללה.

נגמ"ש צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982

ב-3 ביוני 1982 היה ניסיון התנקשות של מחבלים פלשתינאים בשגריר ישראל בלונדון, היה זה ה'קאזוס בלי' (עילה למלחמה) האידיאלי לו ציפה אריאל שרון, וכבר בחמישי ליוני פתח חיל האוויר במבצע שמעטים מכירים אותו בשמו זה: מבצע ערצב 19. מבצע שהתרחש יום לפני תחילת מלחמת לבנון או 'מבצע שלום הגליל' (שם מכובס שמשמעו חיובית מבחינה יחצני"ת) – בו הושמדו בתקיפה אחת כ-23 סוללות של טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-80 כלי טיס של חיל האוויר הסורי ללא אבידות לחיל האוויר הישראלי, כל מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והמודרני של צבא סוריה בבקעת הלבנון. הושמדו. אגב, באקדמיות צבאיות ברחבי העולם רואים במבצע משולב זה מופת של לוחמה אלקטרונית, דיכוי הגנה אווירית, תפעול נשק מונחה מתקדם וייעודי, שימוש מושכל במזל"טים, ושליטה טקטית ממשל"ט 'הכנרית' החדש שזה עתה נחנך של חיל האוויר בקרייה.

מייד לאחר ניקוי שמי לבנון מטק"א, החל המבצע הקרקעי, ראש מה"ד, שהיה לו גם מינוי חרום של סגן אלוף פיקוד צפון במלחמה, אצל אלוף אמיר דרורי, עזב את הקרייה ונטל אותי עמו. 

ברגע שהתחילה המלחמה, החלה תופעה מוזרה בעיני שראויה להיחקר על-ידי סוציולוגים, לפיה עשרות לוחמים שתהילתם בעבר חיפשו את האקשן והמלחמה של ההווה, ולא יכלו להישאר, ולו רגע, בתפקיד עורפי, וכולם נהרו, בין אם היה להם תפקיד או לא, לפיקוד צפון, להסתובב בחפ"קים, על-מנת לתת עצה או סתם להיות קרוב לאקשן ולאדרנלין.

יוסי בן חנן חיפש מה לעשות אצל ינוש בן גל, מפקד הגיס הצפוני, מפקדי בסיסי הדרכה גדולים, כמו צאלים, התרוקנו באחת, ות"אל אמציה חן, בעברו מפקד סיירת שקד ולוחם נועז ומעוטר ממלחמת יום הכיפורים, המכונה 'פאצי', נסע ללבנון לחפש אקשן בין הכוחות הלוחמים, תא"ל עמרם מצנע עזב את פו"מ ועלה לצפון, ראש מחלקת אמצעי הדרכה, אל"מ זאב נתיב, בעל עיטור העוז מקרבות אום כתף בסיני מאוגדת אריק שרון ממלחמת ששת הימים, עזב את תפקידו במה"ד, פשט דרגות אל"מ והשתתף יחד עם חטיבת הנח"ל כלוחם כאילו מילואימניק מן השורה במשימות החטיבה בלבנון.

במפקדות צה"ל הסתובבו להם 'החברים שלנו', הכוחות הנוצריים, בראשות סמיר ג'עג'ע ואלי חובייקה מיודענו מפרשיות 'ליל הסכינים', אנשים אלה שקראנו להם TROPICAL FISH   בגלל ההופעה המצועצעת שלהם הדומה לחיילי צעצוע: מדי הסוואה מנומרים בצבעי דגים טרופיים מקושקשים, ומגוהצים למשעי, ולצווארם מטפחת משי כחולה, נועלים נעלי קרפ גבוהות ומצוחצחות, ואקדחים ענקיים עם ידית מכסף או מצדף, ומתניידים במרצדסים מפוארים, רובם גנובים מאירופה ומוברחים ללבנון.

'חברים אלה' שלנו הם אדריכלי הטבח של סברה ושתילה, וגם המבצעים בפועל. ברגע שנרצח האליל שלהם, באשיר ג'ומאייל, בספטמבר 19982, הם עשו לפלסטינים מה שעשו בלי נקיפות מצפון לבני עמם הנוצרים המרוניים מן הבקעה ומן ההר.

נתן רונן. היה לי ברור לחלוטין, שאם תפרוץ שערוריה מצד הרמטכ"ל על עקיפת סמכות, ראשי יותז

סיכום: לא הייתה לי יומרה לכתוב מאמר מלומד על מהלכי המלחמה, אלא לספר על המוץ שבתבן, אך טבעי הוא שלצד החלטות היסטוריות הרות משקל שזורים מעשים אנושיים יום-יומיים, חלקם המועט גדול מהחיים וחלקם הלא מועט יש בהם מהחיה שבאדם. קצת מזכיר את הסיפור בעניין הלנה היפה ומלחמת טרויה.

מסתבר שהיכולת של האדם הבודד, אפילו הוא קצין בכיר, לעמוד מול כוח השררה ולעצור עדר שלם רווי תאוות כח ומאמין באמת שלו – משולה כטיפה בים.

אם הבנתם איך משתלבים אינטרסים אישיים, גאווה ותאוות כח יחד עם פנטזיות ותפישות משיחיות של מנהיגים, תוכלו להבין שאסור לנו, כמדינה קטנה, להיכנס למלחמות ברירה שאין לה את הקונצנזוס או שאנו רק יודעים איך היא מתחילה ואין לאף אחד מושג איך היא תגמר, והמבין יבין.

כנראה שאין הרבה חדש בהיסטוריה של המלחמות ובתולדות טבע האדם. וזה גורם לי לעצב. שמא אני סתם בחור תמים?

אל תסמכו על אף פוליטיקאי, קראו את ספרה הנפלא של פרופ' ברברה טוכמן על 'מצעד האיוולת' ותבינו לבד."

נתן רונן. הכל חבר יחד למה שידוע היום כמלחמת השולל של מלחמת לבנון הראשונה 1982