נתן רונן: ואף-על-פי-כן מתגעגע

כמה יש בך ירושלים. העיר העתיקה, הוויכוח הפוליטי, הוויכוח הדתי, מזרח, מערב, הכותל, האוניברסיטה המעורבת, יש דו קיום אין דו קיום – כל אלו הן שאלות שנדמה ולנצח יעטרו את ראשה של העיר. ואני, רק נדמה לי, שאולי זה כל היופי שלה, הרבה מעבר לקדושה, לרוחניות, ולתחושה הנעימה הזו שהיא עושה לנו בלב, בעליות לקראתה, זה חלק ממנה. הפסיפס הזה, של האנשים, העובדה שלמרות הכל אנחנו חיים פה כבר שנים, שורדים, מצליחים את זה איכשהו. לצד ריבוי דתות ומהומות, שהפכו להיות כמעט יומיומיות בה, ירושלים עדיין מצליחה לשמר את הקסם שלה, מיוחדת, יפה, שברירית, כל כך שברירית, והפחד שהיא עלולה להתנפץ בכל רגע נתון לא עוזב, ספק אם גם אי-פעם יעזוב.

נתן רונן, נשוי לדניז, אב לחמישה, וסבם של 12 קטנטנים. ירושלמי בעבר ויבנאי ב-20 שנים האחרונות, איש צבא בעברו, מרצה במכללת אורט רחובות וסופר של ספרי מתח וריגול בזמנו הפנוי.

הספר 'מסיכות וצללים', שראה אור ב-2015 (ראה כתבה כאן), מספר את סיפורו של אריק בר נתן (גיבור הספר), ראש אגף המבצעים במוסד הישראלי. לצד עבודה מסווגת, שכוללת גם לא מעט סכנות בה, מתקבלת נקודת-מבט יוצאת-דופן על חייו האישיים, כמו זוגיות חדשה שנכנסה לחייו, מחלת האלצהיימר של אמו המזדקנת ועוד. כל זאת לצד קריירה תובענית במיוחד. נכון להיום רונן כבר שוקד על ספרו השני 'מבצע דיאלנא' – המספר את סיפורו של אחד המבצעים שערך המוסד הישראלי במרוקו.

                                                      עם כיבוש העיר ב-1967

דיברנו אתו על ירושלים. העיר שבה חי לא מעט שנים, ובה גם גידל את ילדיו. על מה הוא זוכר ממנה, מה דעתו על המתפתח בעיר, ובכלל, מהי ירושלים עבורו. ויש לו בטן מלאה בנושא.

"הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתונים שהיא העיר הכי גדולה (לא ת"א) אבל היא גם הכי ענייה. אחת הבעיות העיקריות היא כי 'רוממות אחדות ירושלים' היא בפיהם של הפוליטיקאים בלבד. ביום-יום כל ירושלמי יודע איפה הגבולות של ירושלים, איפב מותר להיכנס ואיפה אסור להיכנס. אפילו חייל במדים לא יעז להיכנס לשכונות החרדיות של 'רמות', 'מאה שערים', 'גאולה' ועוד. אם לפני 10 שנים היה דבר אחד שאיחד את העיר, וזו קבוצת הכדורגל בית"ר י"ם, שאהדתה עליה חצתה גבולות, עדות, מעמדות ושכונות – היום גם זה כבר לא נכון, וקבוצת בית"ר י"ם, השתלטו עליה ימניים קיצוניים, שצועקים, בכל משחק כדורגל "מוות לערבים" ומתפרעים בלי גבול.

בשנים האחרונות ירושלים עברה הקצנה, גם דתית וגם לאומנית, משני צדי הקו הירוק לשעבר, הן בשכונות הערביות והן בשכונות יהודיות.

כל הניסיון להפוך את ירושלים למאוחדת, כמו תשתיות משותפות, לדוגמת הרכבת הקלה, שמתחילה בנווה-יעקב בצפון ירושלים, עוברת דרך השכונות הערביות, בית חנינה, שועפט והעיר העתיקה, עד לבית וגן (תחנה סופית) – מותקפת שוב ושוב על-ידי ערבים שרוצים להדגיש את היותה של 'ירושלים' – 'אל קודס' ולא 'ירושלים'.

הרשות הפלסטינאית הקימה, בג'בל מוכבר בדרום העיר, בניין גדול, האמור להיות הפרלמנט הפלסטיני – בניין זה סגור על-פי צו שר הביטחון הישראלי ואלוף פיקוד, על-מנת לעשות חיץ לרצון הפלסטינאיים לשים את המוסדות הלאומיים שלהם בירושלים, אבל למרות הנ"ל – תכנית-הלימודים של השכונות הערביות היא תכנית פלשתינאית המבוססת על תכנית-לימודים של ירדן ולא של משרד החינוך בישראל.

יתרה מכך, אנו מרבים להשתמש במילים 'הר הבית בידינו', אך לא נותנים ליהודים לעלות להתפלל בהר הבית, על מנת לא להרגיז את מיליארד וחצי מוסלמים של העולם, כשרק 300 מיליון מהם הם ערבים. כלומר, בפועל המילה 'ירושלים מאוחדת' היא סיסמה נבובה מתוכן, שנולדה בחטא.

החטא הקדמון מקורו בשני אלופים, שבשנת 1968 ישבו על בקבוק וויסקי פלוס, במסעדה ברחוב נאסר-א-דין, ושרטטו (בעזרת טוש עבה) את גבולותיה של 'ירושלים המאוחדת'. היו אלה האלוף רחבעם זאבי ז"ל ומפקד (שהיה אז אלוף פיקוד מרכז ומפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית) שלמה צ'יץ להט.

הם שרטטו, על-גבי מפת 1:100,000 את גבולות העיר על-פי נקודות שולטות וצירי כניסה לעיר, של צבא פולש, ולפי זה נקבעו, בעצם, השכונות העתידיות בצפון, במזרח ובדרום העיר, כמחסום להתפשטות ערבית.

הבעיה הייתה שבעשותם זאת הם כלאו בתוך העיר קרוב ל-100 אלף ערבים, בשכונות הפליטים של: שועפט, בית חנינה, ג'בל מוכבר, והעיר העתיקה, שמאוד שמחו לקבל את הפריבילגיה שמעניקה ת"ז כחולה, אבל לא היו מוכנים להצביע בבחירות לישראל, ובאינתיפאדות ה-1 וה-2 שמחו להיעתר לבקשותיהם של המתסיסים מהרשות הפלשתינאית, וגרמו כאב ראש גדול לכוחות הביטחון של ישראל, והשיא היה במהומות מנהרות הכותל.

נתן רונן. המילה 'ירושלים מאוחדת' היא סיסמה נבובה מתוכן

כיום, פרט לתיירים, ומעט מדי ישראלים, ירושלים, המלוכלכת והקיצונית, גורמת לבריחת צעירים ממנה, והעיר היא עם ההגירה השלילית הגדולה ביותר, של אנשים צעירים, ממנה.

יש לנו 5 ילדים, שנולדו כולם בירושלים, אך רק אחת מהם נותרה להתגורר בירושלים, וגם זאת רק בגלל שבעלה עובד שם.

בפועל, יש בירושלים שכונות רפאים שלמות של אנשים מחו"ל, ממילא ו-עיר דוד, משכנות משרד החוץ (ליד מלון הילטון לשעבר) עיר קשה שלא קל לחיות.

ובהיאמר כל זאת, ולצערי הרב, כי אני עדיין אוהב ומתגעגע אליה."