מחאת האתיופים: יבנאים במחאה

וגם – יבנאים מביעים את דעתם בעקבות המחאה

אנו עדים בימים אלו למספר התארגנויות מחאה של בני העדה האתיופית בישראל. הטריגר היה – אלימות ללא הצדקה של שוטר במשטרת ישראל כלפי חייל ממוצא אתיופי. בני העדה מחו כלפי מה שהם מכנים הגזענות כלפיהם מצד הממסד הישראלי ואולי גם מצד חלקים בציבור הישראלי. כולנו עדים, גם לאחר המחאות, לביטויים וקריקטורות גזעניות שנשלחו ברשת המקוונת וברשתות הסלולאריות. ד"ר ויויאן חפיף-דיגמי, אשר כתבה דוקטורט על קליטתם של עולי הודו בישראל ועל מחאות עדתיות, טוענת כי: "מחאת בני העדה האתיופית הייתה לטעמי רק שאלה של זמן."

"כמי שבדקה את מחאת עולי הודו בתחילת שנות החמישים," ממשיכה ד"ר דיגמי "תמיד חשבתי שישנם בין שתי הקבוצות מאפיינים דומים, כגון הבדל על רקע של צבע עור, לעתים גם פקפוק בהקשר הדתי, שוליות חברתית ואולי גם אי-הבנה של המנגנונים הפועלים בישראל. צריך לזכור שעולי הודו הגיעו לישראל ממדינה שבה לא חוו אנטישמיות והם עלו לישראל רק בגלל רגש ציוני או בגלל תקווה להטבת תנאי חייהם, כך שכשאשר נתקלו ביחס ממסדי גזעני כלפיהם – חלקם פשוט דרשו מהמדינה להחזיר אותם להודו על חשבונה. לאחר מחאות אקטיביות לא אלימות- מחאות שכללו שביתות-שבת ושביתות-רעב לא נותרה לממסד ברירה וראש הממשלה בן-גוריון בעצמו הורה על החזרת הקבוצה על חשבון הסוכנות היהודית להודו מכיוון שפחד מהתרחבות המחאה גם לעדות אחרות, גדולות יותר."

הארץ, 5 במרס 1952

"ידועות עוד 2 מחאות עדתיות/חברתיות בישראל הקשורות יותר ליוצאי צפון-אפריקה, מחאת ואדי סאליב בחיפה, בסוף שנות החמישים, ומחאת 'הפנתרים השחורים', שהחלה בירושלים בשכונת קטמון, בתחילת שנות השבעים (שהושפעה ממחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב של אותה תקופה). בשתי המחאות הללו הייתה התארגנות של צעירים שמחו כנגד אפליית הממסד כלפי עולים מארצות המזרח, והן לוו, לעתים, גם בפרצי אלימות." מוסיפה ד"ר דיגמי.

ואדי סאליב

ואדי סאליב

הפנתרים השחורים

הפנתרים השחורים

ומסכמת ד"ר ויויאן חפיף-דיגמי "גם מחאת האתיופים העכשווית מובלת על-ידי צעירים, חלקם אפילו ילידי הארץ (בשונה אולי מהמחאות הקודמות) והיא גם מתקשרת למחאות אפרו-אמריקאיות הקורות בדיוק עכשיו גם בארה"ב. המספרים שמאחורי מצוקת עולי אתיופיה ברורים: כך לדוגמא בשנת 2007 האבטלה בקרב יוצאי אתיופיה עמדה על 18.5% לעומת 8.6% באוכלוסייה היהודית הכללית. בחינוך- שיעור הזכאות לתעודת-בגרות מקרב בני העדה הינו 50% לעומת 63% בשאר חלקי האוכלוסייה. יותר מכך, שיעור המחזיקים בתעודת בגרות המספיקה כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה היה נמוך עוד יותר- 26.5% לעומת 52.5% בקרב אזרחים שאינם ממוצא אתיופי. לכן רק 0.9% מהסטודנטים הינם ממוצא אתיופי למרות ששיעור האתיופים באוכלוסייה הינו 1.5%. אין ספק שעל הממסד לקדם מאמצים רבים יותר בשילוב עולי אתיופיה בכל רובדי החיים בישראל."

יבנאים יוצאי העדה האתיופית מביעים את דעתם האישים על המחאה 

הישראלי היפה – יפה טבג'ה

"אני כותבת את השורות האלה לכלל אזרחי ישראל. בימים אלה נמצא סקטור מסוים במלחמה שנראית מלחמה פרטית. אזרחים ישראלים נמצאים במלחמה נגד גזענות משטרתית, האזרחים הם יוצאי הקהילה האתיופית. לפני שבוע הותקף חייל על לא עוול בכפו על-ידי שוטר. הסרטון מזעזע, ממחיש את הגזענות האלימה, שכבר לא סמויה, ואת ניצול הסמכות מצד השוטרים לפורקן זמין של יצר הגזענות שלהם.

"ביום חמישי האחרון התקיימה הפגנה בירושלים, שרובה היו יוצאי אתיופיה וזה חרה לי מאוד. התאכזבתי. התאכזבתי מאותה שכנה שאמרה לי שאני כמוה,  מהחברה בכיתה שאמרה שאני אחות בשבילה, התאכזבתי מהשותפה בשירות שאמרה שבשבילה אני חצי משלים. כי בזמן המלחמה אף אחד מהם לא היה שם. ולא אמר מילה. התאכזבתי שבהפגנה היו רק יוצאי אתיופיה. זה שם אותי, בפעם הראשונה בחיי, בקבוצה סגורה, פילג אותי מהחברה,   ולא הייתה לי שליטה על זה. כתבתי על זה בפייסבוק, חברים הזדהו איתי והבינו שזה לא פחות חשוב משיתוף של ה'הישראלי המכוער' או מ'הפצת הטבעונות', והבינו שגם זה חייב שיתוף.

ביום א' נערכה הפגנה בקריית הממשלה בתל-אביב. חברי הטוב,  השכנה וגם החברה מהשירות, שהם לא מהקהילה, אישרו הגעה באירוע הפגנה. התרגשתי. הם שלחו לי הודעה שאני זה הם והם זה אני, וזו מלחמה של כולנו. הם תיקנו לי את האכזבה. הם היו החוויה המתקנת, וגרמו לי להרגיש שהמלחמה הזו היא של כולנו.

מבחינתי,  ההם שנכחו בהפגנה, ששיתפו, שהתקוממו – הם 'הישראלי היפה' והמלחמה היא של כולם. אני מאחלת לכולנו שנדע מהו כוחה של האחדות,  כוחה של מילה טובה,  כוחה של אהבת חינם,  וקבלת האחר. כולנו שווים."

יפה טבג'ה

המאבק שנכפה עלינו – דניאל טפטה
 

"מאבק חסר אפשרויות הביא אותנו השבוע לעימות אלים למרות שזאת לא דרכנו, ואני מקווה שזה לא יוביל אותנו להתלקחות ומהומות בערים רבות. למרות שתנועת המחאה שלנו לא דוגלת באלימות – חייבים לציין שהאלימות  נכפתה עלינו מצד המשטרה והממסד כולו. מה בסך-הכל אנו דורשים? שוויון זכויות חברתיות וכלכליות. שוויון זכויות משמעו – שכל בני-האדם נולדו בני-חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. 

המחאה הזו הייתה מתוכננת לצאת במועד מאוחר יותר, בגלל סיבות של קיפוח, זלזול, והאפליה היומיומית שהעדה נתקלת במשרדי הממשלה, במקומות תעסוקה והחינוך על רקע מוצא וצבע עור, שהפכה להיות חלק נכבד בחיי היומיום של בני הקהילה במדינת ישראל בפרט, האלימות של שוטרים כלפי בני-נוער יוצאי אתיופיה הפכה להיות כשגרה בעבודתם של חלק מהשוטרים. ולכן התקיפה של החייל  על-ידי שני השוטרים כשלמזלנו המקרה צולם על-ידי מצלמת האבטחה של הבית וזה הקש ששבר את גב הגמל  וגרם להקדמת המחאה.

והעובדה שלא התקבל גינוי מצד הדרג הגבוה על המקרה, כמו הרמטכ"ל, ראש הממשלה ומפכ"ל המשטרה, וזה הצית את השטח לצאת, במידי, למחאה. מיותר  לציין שהחייל שהותקף הוא רכוש צה"לי ומהסיבה הזו הייתה ציפייה שהגינוי יבוא מצד הממסד במידי ולא אחרי המחאה שלנו.

ולכן, אחיי ואחיותיי, כדי להביא שינוי משמעותי לעתידנו – אני מבקש – בואו נאחד כוחות בין המבוגרים והצעירים. אני מאמין באיחוד כוחות בין שניהם על-מנת לחולל את השינוי המיוחל והרצוי, בדרך זו נוכל להעלות את הבעיות השונות של הקהילה בפני גורמים רלוונטיים על-מנת לפתור ולהשיג את מטרותינו, ולא לתת לגורמים חיצוניים, שעושים הכל כדי לפלג אותנו בכדי לקדם את האינטרס האישי שלהם.

כולי תקווה שנביא את השינוי בדרך מחאה תרבותית, למעננו ולמען עתיד ילדנו, למען עתיד טוב יותר במדינתנו!!!"

זאת לא דרכנו – מתניה דגפה
"ברצוני לשתף את אחיי ואחיותיי, הישראלים הצברים, בעניין סוגיית החייל החף מפשע שהוכה על-ידי שוטרים חמושים על היותו שונה מהם בגלל גוון צבע עורו (החום כהה, שחור). אנו חייבים להבין, אחיי הישראלים הצברים (הלבנים), שאתם מוכרחים להבין בין אם אתה ספרדי, אשכנזי או מי שלא תהיה, מראשיתו של היקום – העם היהודי נרדף על-ידי עמים שאינם יהודים, פוגרומים למיניהם, כמעט בכל דור ודור חווינו חוויות מצערות מאנטישמיות אכזרית, מיליונים של אבדות, טף, נשים, ילדים וזקנים.

די… זאת לא דרכנו! אנו, בני האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שנתברכו להיות אור לגויים כמו שכתוב בתפילותינו ב'עלינו לשבח לתקן עולם במלכות שדי'.

אז אני פונה אליכם, אחים יקרים, שאינם באמת מבינים, או לא מודעים לסיטואציה שבה אנו, בני העם הנבחר, נקלענו לה בלי להשים לב, בתמימות, או בלא מודע, אנו דועכים, דורסים את האחר, השונה, מבלי להתחשב במה תהיינה התוצאה, רק על-מנת ש"לא יהיה במקום טוב יותר משלי" או "כמוני", "שיישאר במקומו, במחייתו, בבועה שלו, בקונכייה שלו, בגטו, שלא יצמח, יתפתח", משום שגם אני חוויתי זאת. אחיי, צר לי עליכם, אך איני אשם, בואו יחד נוקיע את התופעה הלא-שוויונית, ולא אומר 'גזענית'. לא משום שאיני יודע שהינה קיימת, אלא מפאת זה שאיני רוצה לעורר שערורייה "ליפיי-נפש שאינם מודעים לכך."

בקיצור, לא ארבה במילים, פשוט אנא מכם, התייחסו אחד כלפי השני כפי שאתם מתייחסים לבניכם, לביתכם, לכל היקר לכם, וכך נחיה באהבה, באחווה ושלום."

מתניה דגפה

נעשה מהפיכה עד שיגיע השינוי – קובי גטהון טפרה

"המחאה של השבוע הייתה הפצצה שתקתקה יותר מדי זמן, וזה היה עניין של זמן. או שעון-חול שהסתיים לזלוג לו החול. זהו, הגיעו מים עד נפש, הגיע עידן חדש. מי שינסה לטשטש את המציאות העגומה באמירות של "גם לתימנים ולמרוקאים ולעדות המזרח עשו את זה", לא יצליח. זה לא צריך לתת לגיטימציה לדרוך על קבוצה שלמה מכלל האוכלוסייה, בכל רובדי החיים, החל מהגזענות בגנים, בתי-ספר, קורסים המיועדים אך ורק לישראלים יוצאי אתיופיה בצבא, מבחני אפיון (מקביל למבחני קב"א) למיון מתגייסים לפני צבא המיועדים אך ורק לישראלים יוצאי אתיופיה, בתעסוקה, בדיור מכירת/השכרת דירות לישראלים יוצאי אתיופיה, הקמת אלפי וועדות, ארגונים ועמותות ל'שילוב' ישראלים יוצאי אתיופיה, האלימות המשטרתית הברוטלית כלפי מי שצבע עורו כהה יותר.

למה צריך את ים העמותות והארגונים? מה יצא מזה? איפה אנחנו היום? מדוע אין ישראלים יוצאי אתיופיה בפריים טיים? מדוע מוכשרים ומוכשרות נאלצים לברוח לחו"ל כדי להצליח? מדוע לא פותחים את שערי הבידור והאופנה לשחקנים/ שחקניות/ דוגמנים/ דוגמניות/ זמרים/ זמרות ועוד לישראלים יוצאי אתיופיה? 

הישראלים ממוצא אתיופי הגיעו לארץ ישראל עם ערכים, דרך-ארץ, תורה וכבוד עליו חונכו וגדלו דור אחר דור אלפי שנים.
שמרנו באדיקות את יהדותנו בגבורה, במחיר חיינו, כנגד כל הסכנות שארבו לנו אי-שם בגולה באתיופיה. לא באנו לארץ הזו על-מנת שיתייחסו אלינו כאל סוג ב' לאחר שהעלו אותנו בתופים ובמחולות לארץ ב'מבצע' מהיר וחשאי/לא חשאי כמו גיבורי-על. אלימות היא לא הדרך שלנו, לא השפה שלנו ולא על זה התחנכנו.

אנו דורשים:
לקבל ולממש את זכויותינו וחובותינו כאחד האדם, לא פחות ולא יותר, ללא הנחות ולא הקלות. לא לתת לאחרים לקבוע לנו אם אנחנו יותר טובים או פחות טובים בגלל דרגת צבע עור, אלא להתייחס אלינו קודם כל כאל בני-אדם על-פי כישרוננו ויכולותינו. דרגת פיגמנט של עור האדם אינה מעידה על דבר וחצי דבר על יכולתו, כישוריו, טיב האדם שהוא או על מידת עבריינותו או אי עבריינותו.

מהיום והלאה מפסיקים לשתוק, מפסיקים את האלימות המשטרתית ממניעים גזעניים, מפסיקים להוריד עיניים, מפסיקים להתנצל, מפסיקים את השקט שהיתרגם כאן בארץ כחוסר ביטחון, מפסיקים להיות הפראיירים, מפסיקים את ההפקרות שהייתה עד היום.

מהיום מפסיקים את ההסללה שהמדינה ומוסדותיה אשר יצרו ומנסים לכוון אותנו החל מיום הגיענו לארץ ועד היום.

עשינו את המחאה הזו כי אכפת לנו מהעתיד שלנו, אנחנו הדור הצעיר תופסים עכשיו את עצמנו בידיים, תופסים את המושכות חזק חזק לפני שיהיה מאוחר מידיי ו"נצית" את חוסר המודעות והעלאת בעיית הגזענות החריפה הקיימת כלפינו.

זהו, נגמרו הימים האלה ונכנסנו לעידן חדש שאנו נקבע במו ידינו את עתידנו ככל אזרח שווי זכויות במדינה הזו. לא ננוח ולא נשקוט! נעשה מהפיכה עד שיגיע השינוי!"

קובי גטהון טפרה

מחאה צודקת – שחר סימנה – חבר מועצת-העיר

"ההפגנה הייתה הכי צודקת. אני מקווה שיהיה המשך ואף סבור שיש להעלות את הרף של הפגנה, לימים ולחודשים. מדובר בעניין הישרדותם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. לגבי אלימותה של המשטרה נגד יוצאי אתיופיה – בסך-הכל המשטרה היא פרצופה של החברה והממסד. מנהלת גני-ילדים מפלה ברישום ילדים ממוצא יוצאי אתיופיה, וכנ"ל ברישום לבתי-הספר. יוצאי אתיופיהאינם מתקבלים למשרות צבוריות, ברשויות,  או במשרדי הממשלה השונים. הדג מסריח מהראש, אז מה מצפים מהמשטרה, שיש לה, גם כך, בעיות במערכת?!"

חבר מועצת-העיר שחר סימנה