מבט אחר על המציאות
הרב יוסף יצחק לרר, רב חב"ד יבנה: שינוי הראייה והתפיסה של הקשיים בסובב אותנו הוא המפתח לאהבת ישראל, לאחדות ולבניית הבית המשותף
בשלושת השבועות האחרונים עסקנו בנפילת חומות ירושלים ובתוצאה העגומה של חורבן הבית היקר לנו מאוד. מנהגי האבלות שנהגנו בימים הללו נועדו לעורר אותנו לעצור ולעשות חשבון נפש.
המנהגים הללו יסתיימו במוצאי צום תשעה באב, אך האם קרה משהו פיזי שגורם לנו לשוב ולשמוח? אכן, ישנם דברים בחיים שעדיין לא השתנו פיזית, אך הראייה שלנו משתנה. עלינו להבין שהקושי הגדול בחורבן אינו רק העצים והאבנים שחרבו, וגם לא הקורבנות שחדלו לעלות על המזבח, אלא החורבן המשפחתי של עם ישראל, שוכני בית המקדש, שנוצר משנאת חינם.
המשנה במסכת אבות מלמדת שאחד הניסים שהיו בבית המקדש הוא שאנשים "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". הפירוש הפשוט הוא שלמרות שבשלושת הרגלים כל עם ישראל עלו לבית המקדש והייתה שם צפיפות פיזית רבה, כל אחד פינה מקום לשני; לכן גם בזמן שהיו צריכים להשתחוות – שדרך הטבע דורשת יותר שטח – הרגישו שיש רווחים ביניהם. החסידות מסבירה: כאשר האדם עומד עם האגו האישי שלו, הוא מרגיש צפיפות. האגו הנפוח גורם להרגשת מחנק מהזולת העומד לצידו, אך כאשר משתחווים ומבטלים את האגו לרצון ה', מרגישים רווח, מרגישים שיש מקום לכולם.
מה חדש?
בתשעה באב אנו עומדים על הריסות בית המקדש, אך מכינים את התוכניות לבניית הבית השלישי. אנו מבצעים מעשים שמכשירים את הקרקע לבנייה הגשמית. מעשה זה גורם לנו להרגיש כאדם שרואה כיצד בניין שגר בו שנים רבות נהרס, אך מול עיניו הוא רואה את תוכניות ביתו החדש והמפואר, העומד לקום במקום ההריסות. אנו אכן לא רק עוברים את ימי בין המצרים, את הימים שבוכים בהם על חורבן הבית, אלא לומדים לשנות מבט.
נכון, לא תמיד אנו יכולים לשנות את המציאות, בוודאי לא באופן מיידי. לכן, אם ביום שישי מקום המקדש עדיין עומד בחורבנו, סימן שהמציאות טרם השתנתה, אך תמיד אנו יכולים לשנות את המבט שלנו עליה. הקרע והשסע בעם גדול, לא בגלל שהמציאות השתנתה, אלא בגלל שמנסים להסביר לנו כמה היא חמורה, וכל אחד מסתכל עליה מהמבט שלו.
לדוגמה: עומד לפנינו אדם שלא נגלה אליו אהבה וחיבה, נהפוך הוא – אולי כשנביט בו נראה כיעור גשמי שידחה אותנו ממנו. אך מה קורה אם נגלה שאחינו בשרנו הוא? שבצעירותו נעלם ולא הכרנו אותו? אנו לא נראה כל כיעור, אלא נראה חן של אח קרוב ונכיל את צורתו, כי אז ייפתח רגש חזק של אהבה וחיבה. גם כאן, אחינו בני ישראל: הגלות והקשיים של העם גרמו למציאות הקיימת, עד להרגשה שאין כל סימפתיה איש כלפי רעהו, אך אם המבט ישתנה – זה יעורר אהבה שתגרום לרצון להבין, להכיל ואף לנסות ליצור שינוי פיזי.
הסיפור הבא הוא דוגמה מעשית לכך שלא המציאות קובעת, אלא מה שהיא מסמלת באמת:
בחור ישיבה מוכשר הגיע לעונת השידוכים, אך פעם אחר פעם נענה בשלילה, כי הבנות שאיתן נפגש ראו את הצלקת העמוקה על פניו. הוא כבר נכנס לייאוש, אך לפתע הגיעה הצעה שבשלב ראשון ניסה לדחות, כי חשב שתסתיים במפח נפש כקודמותיה. לבסוף, לאחר שכנוע רב, הסכים. הפגישה הייתה נעימה מאוד ובסופה שאלה הבחורה ממה נגרמה הצלקת בפניו. הבחור ענה שלפני שנים לא מעטות חזר מלימודו דרך רחוב חשוך ולפתע שמע זעקות מצוקה של נערה. הוא ראה אדם זר שניסה לפגוע בה, הלה איים עליו עם סכין, אך הוא לא נרתע ונאבק עמו מתוך הבנה שהוא צריך להציל את הנערה. תוך כדי מאבק הוא נחתך בפניו בעוצמה, הנערה הצליחה להימלט והוא נשאר עם הצלקת.
הבחורה פרצה בבכי. כשהוא נבוך, ענתה לו: "אתה לא מבין, הנערה שהצלת באותו לילה – זו הייתי אני. כולם ראו צלקת מכוערת, ואני רואה את חיי".
עלינו לשנות מבט ולהפנים שאחים אנחנו. מכאן, נותר לכל אחד לחשוב כיצד הוא תורם את חלקו לאחדות המשפחה ולאחדות העם, גם בתקופות פילוג ובחירות.
כשלעם יש חזון וכיוון עתידי – אפשר לחייך כבר היום.
שבת שלום.