להתחיל מבראשית: פרשת השבוע

פרשת השבוע משפטים

מה בפרשה: גנב נכנס לביתך וקיים חשש שיפגע בך, מה לעשות? אדם פתח בור ברשות הרבים ולא כיסהו ונפל שמה שור או חמור ומתו. מי אשם? מה הדין?

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
בפרשה זו נכתבו דינים וחוקים רבים שעל-פיהם צריך המשפט העברי להתנהל. ישנם המון דוגמאות. למעשה רוב הפרשה עוסקת בדינים וחוקים. ברשותכם, אזכיר רק כמה מהם, משום שהיריעה קצרה מלהכיל הכל.

בפרשה זו אנו למדים על דיני עבד עברי, יהודי שמכר את עצמו לעבד- " שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם" במקרה שהעבד אינו רוצה להשתחרר מסיבותיו "אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בניי". או מטעמי נוחות, טוב לו אצל האדון שלו. ובמידה ואינו רוצה להשתחרר – רוצע אדוניו את אוזנו במרצע, והעבד ממשיך לעבוד אצלו עד שנת היובל. לגבי האמה – הדין קצת שונה. היא עובדת שש שנים, כמו העבד, ולאחר-מכן, משתחררת, או קונה את שחרורה בכך שהגיעה לגיל בגרות.

התורה ממשיכה לדיני נזיקין. ומפרטת במקרה של רצח בשגגה היאך נוהגים: במקרה כזה הפוגע חייב לברוח לעיר מקלט. במידה ולא עשה זאת, וגואל הדם מוצא אותו והורג אותו – גואל הדם זכאי. כמו כן, הוא יושב עד מות הכהן הגדול. ולמה? מפני שאם הכהן היה משתדל בתפילתו – מקרה זה לא היה קורה. אך אם רצח בזדון בית דנים אותו למיתה.

"מכה אביו ואמו מות יומת. ומקלל אביו ואמו מות יומת"

התורה החמירה בכבוד הורים, שעד כדי כך שאם פגע בהוריו או קילל אותם – מות יומת. בואו ונחשוב לרגע. באותה נשימה בדיוק, כתוב. בעשרת הדברות "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך"

אז למעשה מובטח למי שיכבד את הוריו – אריכות חיים. וההיפך, במידה ולא יכבד – מות יומת.

תכלית האדם בעולמו היא להחיות ימיו, אשר חי, בתורה ובמעשים טובים, כפי שנאמר  אצל אברהם אבינו, שהיה "זקן בא בימים", דהיינו שמילא כל יום ויום משנות חייו. מפרש כ"ק האדמו"ר מבאבוב, הרב נפתלי הלברשטאם זצ"ל, בספרו 'דברי נפתלי', שכוונת הכתוב "אם בגפו יבוא" היא: שההולך בעוה"ז בלא תורה ומצוות, אין לו מה להביא אתו לעולם הבא, לא מצוות ולא מעשים טובים, ויצא מהעולם הזה בלי שום כוח וזכות. שנאמר "בגפו יצא". אדם כזה – אוי לו מיום-הדין ואוי לו מיום התוכחה. ניתנת ההזדמנות לאדם להכין את עצמו להכין צידה לדרך, ואם בזבז זמנו בהבלי העולם הזה והתעסק רק בגשמיות בלבד – אז כשיגיע רגע האמת והנשמה תצטרך לחזור לכור מחצבתה בלא כלום, אז אוי לו מיום-הדין.

וידועים דברי ה'אור החיים' (פר' כי-תבוא) על הנאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני-אדם מרגישים במתיקות התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב להם כסף וזהב והבלי העולם הזה, כי מתיקות התורה כוללת הכל. לכן, יתבונן האדם וידע שחייו בעולם הזה משולים למלך שהנפיק מטבע שתוקפו פג לאחר שנתיים. היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירתן? כן האדם, שנותיו קצובות, לא לעולם יחיה, וזו כוונת הכתוב "אם בעל אשה הוא", (אם תהיה לו בעלות על התורה) אז "ויצאה אשתו עמו".

על כן ישתדל האדם בעולם הזה לבדוק מעשיו ולהכין עצמו, כיון שאינו דומה ראייתו השטחית לערך מעשיו ולימוד תורתו לדקדוק הקיים בעולם הבא. ומי שמעריך שכרם של מצוות – יחפש לרדוף אחריהם. משל לאדם שמרים שק של אבנים על גבו, ואם יאמרו לו שאלו יהלומים והם נתונים לו במתנה – אז השק כבר לא יהיה כל-כך כבד, כי הוא מעריך מה כוחם על גבו, והמצוות – הן היהלומים.

אומר רבנו ה'חפץ חיים' זצ"ל: "שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים, א' – (שאין לו אלא יום אחד לחיות – שלא יאמר "יש לי עוד זמן", כי אם יש רק יום אחד – ינצלו היטב. ב' – (שאין לו אלא דף גמרא אחד ללמוד – שלא ירפהו היצר בטענה "כמה יש לך עוד ללמוד… כמה צריך אתה עוד להשקיע…" לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד. וכך היא ההרגשה שצריכה להיות אצל כל אדם, שהעולם תלוי ועומד בזכות מעשיו, והעולם יכול להיחרב חלילה בגלל עונותיו. ג' – בכל מצווה ומצווה שהאדם עושה – מכריע את הכף, וכל העולם תלוי באותה מצווה. ולא עוד, אלא שיחשוב בלבו שמצווה זו היא הנותנת לו חיים ובה תלוי קיומו.

מוריי ורבותיי, נשתדל לעשות מצוות כמה שיותר, נרבה באהבת חינם, נכבד אחד את השני. בכך נחיש את משיח צדקנו ובא לציון גואל.

שבת שלום ומבורך