להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – תצוה

מאת: מאיר בר-כוכבא

פרשת השבוע – תצוה

 

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כ"ז-כ')

בשעה שאמר הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה למלאכת המשכן" היה משה מהרהר בלבו, ורצה, אף הוא, להביא תרומה בעלת-ערך למשכן, אמר לו הקב"ה: אל תחשוב להביא תרומה למשכן, כיוון שאני יודע שכל רצונך שיהיה גם לך חלק במצווה. ומוסיף הקב"ה ואומר למשה: דע לך שמעלתך גדולה מכל המנדבים למלאכת המשכן, שבגללך מביאים הם, וגדול המעשה יותר מן העושה. שהגורם לאחרים לעשות מצווה גדול מן העושה עצמו. והטעם לדבר שזה הגורם לחברו לעשות מצווה נוטל חלק עמו בשכר המצווה בעולם הבא, חלק כחלק, בשווה, מהסיבה שהוא גרם לו לעשות את המצווה, ואחרי שלוקח מחצה מן המצווה – יש לו שכר נוסף על המעשה. ולכך אמר הקב"ה למשה: אין לך צורך לתת שום דבר למלאכת המשכן, ודי בכך שאתה גורם לאחרים לתת למלאכת המשכן.


מוסיף הקב"ה ואומר למשה רבנו: אל תצטער שאינך יכול לתת למלאכת המשכן, כיוון שאתה תהיה המצווה, וגדול המעשה יותר מן העושה. טעם נוסף לדבר, בני ישראל היו צריכים לתרום למלאכת המשכן משום שהמשכן בא לכפר על חטא העגל, ומשה רבנו לא נטל חלק בעשיית העגל, לכן אין לו צורך להביא תרומה למלאכת המשכן.

 

"ואתה תצווה את בני ישראל"

נשאלת השאלה: מדוע לא פתחה הפרשה, כמו בשאר הפרשיות, בפסוק "ויאמר ה' אל משה לאמר", או "וידבר ה' אל משה לאמר", ופתחה "ואתה תצווה את בני ישראל"? ועוד דבר נוסף, עלינו לשאול בכל הפרשה הזאת, בכל הציוויים, בדבר מלאכת המשכן לא נזכר שמו של משה כלל ומן הסתם יש סיבה לכך. ועוד דבר נוסף, אם נשים לב, מוריי ורבותיי, מלידת משה, בפרשת 'שמות', ועד פרשה אחרונה בספר דברים "וזאת הברכה" אין פרשה שלא נזכר שמו של משה רבנו.


מפרשים חכמינו ז"ל- בשעה שעמד משה בתפילה על עם ישראל, כשחטאו בעגל, וביקש הקב"ה להשמידם, ואמר למשה ואעשך לגוי גדול. בתוך התפילה אמר משה לקב"ה "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני מספרך אשר כתבת". זה גרם לכך שלא נזכר שמו של משה בפרשה גדולה שבה ציווה הקב"ה להביא דברים הנחוצים למשכן. למעשה, קילל משה, בתפילה, את עצמו, ואפילו שקללה זו הייתה מן ההכרח, בכדי להציל את עם ישראל מכליה, וגם קללה זו הייתה על תנאי, שאם אתה, הקב"ה, רוצה לכלות את עם ישראל, "מחני נא נא מספרך אשר כתבת", וכיוון שהקב"ה לא כילה את עם ישראל, הקללה צריכה להתבטל.

 

משה ואהרן. משה מזוהה על פי רוב עם לוחות הברית שאוחז בידו ועם 'קרני ההוד', ואהרן עם בגדי הכהונה. שער מאמסטרדם. מהדורות תנ"ח 1698


פה אנחנו צריכים ללמוד דבר חשוב, שהקללה שאדם מקלל את עצמו – היא חמורה ביותר, ואפילו אם היא על תנאי – היא מתקיימת, ועלינו להיזהר בפינו עד מאוד.


מוריי ורבותיי, כמה וכמה פעמים, בשעת רוגז, אנו מקללים את עצמנו, על-מנת להוכיח לצד השני את צדקת דברינו, ואפילו אם הקללה היא על תנאי, זאת אומרת באם אנו צודקים – הקללה אינה אמורה להתקיים. בואו ונלמד ממשה רבנו, שאנו עפר לרגליו, שנענש ולא הוזכר שמו בפרשה כה חשובה, שכל כולה עוסקת במלאכת המשכן.

 

עוד דבר נוסף, מפרשים חכמינו ז"ל, שהטעם הנוסף שלא הוזכר שמו של משה רבנו בפרשת תצווה, מפני שהכהונה הייתה אמורה להיות למשה רבנו, והיא ניטלה ממנו מפני שהקב"ה היה צריך להפציר בו הרבה שיילך בשליחותו להוציא את ישראל ממצרים, ואמר לקב"ה "שלח נא ביד תשלח" ואח"כ אמר לו הקב"ה למשה, בפרשת 'בא': "הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי ידבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו", ברגע זה ניטלה הכהונה ממשה והועברה לאהרון אחיו. ואם בפרשה זו מוזכרים כל הדינים של כהן גדול ומשה רבנו אינו יכול לעסוק בכך – אז הרי הסיבה שלא הוזכר שמו בפרשה זו.


לסיכום, מוריי ורבותיי, כל מי שגורם לחברו לעשות מצווה – הוא שותף במצווה, שגדול המעשה מן העושה. ודבר נוסף, עלינו להיזהר בפינו, שאפילו אם אנו מקללים את עצמנו על תנאי ובטוחים אנו בצדקתנו – הקללה עשויה להתקיים.

 

יהי רצון שנרבה בעשיית מצוות, נשמור על פה נקי, וחשוב לא פחות, על לב נקי, ונרבה באהבת חינם, והקב"ה יחיש משיח צדקנו בקרוב אמן.

 

שבת שלום ומבורך