להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – שמיני

"קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעלה (ט'-ג')

מה ראו ישראל להביא יותר מאהרון, אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף. יש בידכם בתחילה, שנאמר וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף, שנאמר עשו להם עגל מסיכה. יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה העגל (תורת כהנים). נשאלת השאלה, למה זה היה עכשיו צורך לכפר גם על חטא מכירת יוסף, יחד עם מעשה העגל? במדרש נאמר כי כעסם של האחים על יוסף נבע מזה שראו בנבואה כי עתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, אשר יעמיד את עגלי הזהב ויחטיא את בני ישראל, וביקשו איפוא למנוע זאת מלכתחילה. יוצא שעד לחטא העגל היה עוד מקום לנמק את חטא מכירת יוסף, אבל לאחר שבני ישראל עשו את עגל הזהב והוכיחו בזה שהם עצמם רוצים לעבוד עבודה זרה, נתבטל הנימוק של מכירת יוסף. לפיכך, עכשיו, משהביאו בני ישראל קרבן לכפר על חטא העגל, היה עליהם להביא יחד עם זה כפרה על חטא מכירת יוסף, שכן על-ידי מעשה העגל חזר ונתגבר חטא מכירת יוסף. (הגהות מהרי"ד).

ממשיך ומפרש משך חוכמה, האחים נימקו את חטא מכירת יוסף בזה שיוסף לא הוכיח אותם במישרין, משהיה רואה בהם דבר שאינו הגון, אלא היה הולך ומספר לאביהם, וקיבלו זאת כלשון הרע. אבל עכשיו, בעת מעשה העגל, כאשר בני ישראל הרגו את חור, בנה של מרים, על שום שהוכיח אותם, הרי הראו בזה שאינם יכולים לקבל דברי תוכחה במישרין וממילא בטל הנימוק של מכירת יוסף, לפי שחושש היה יוסף להוכיח אותם במישרין ונאלץ לעשות זאת באמצעות אביו. ממילא שפיר שעל-ידי חטא העגל חזר ונתעורר חטא מכירת יוסף ובני ישראל היו צריכים עתה לכפר עליו. (משך חכמה).

חטאם של נדב ואביהוא. איור מכרטיס תנ"ך שפורסם ב-1907 על-ידי חברת פרובידנס לליטוגרפיה

"וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם" (ט'-כ"ב)

קרי "ידיו" וכתיב "ידו", לומר לך שבאמת נשא את שתי ידיו לברכת כהנים, אלא הצמידן זו לזו כך שנראו כיד אחת, ולכן כתיב "ידו" (שער בת רבים), מכאן רמז למה שאמרו המקובלים, כי אף-על-פי שהכהנים חייבים לשאת שתי ידיהם לברכת כהנים, בכל זאת צריכה יד ימין להיות גבוהה במקצת מיד שמאל, אף כי "וישא ידיו" את שתי ידיו, בכל זאת כתיב "ידו", לפי שיד אחת, יד ימין, היה מגביה יותר (בית יוסף). ממשיך המדרש ומפרש, באותה שעה זכה במתנות כהונה, באותה שעה זכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד תחיית המתים (מדרש), הן הכוהנים, לא היה להם רכוש משלהם, וכל מחייתם הייתה רק על מתנות כהונה, ולפיכך לא היה להם יאה לברך את ישראל, שכן נראה הדבר כאילו אינם מתכוונים בברכתם, אלא לצורך גופם (לקבל מתנות כהונה), מאחר שתלויים הם בעם ונהנים מן הברכה השרויה עליו. אבל, מעתה, כאשר ברך אהרון את העם מתוך יוזמת עצמו ומרצונו הטוב, הרי הוכיח בזה שבעצם טבעו הוא בכך: לברך את ישראל, ולכן זכה, עתה, גם במתנות כהונה וגם בנשיאת כפיים, לו ולדורותיו, עד תחיית המתים, לפי שבטבעו אין בשני הדברים הללו משום ניגוד וחוסר תאימה כלל… (דברי שערי חיים).

שבת שלום ומבורך