להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – צו

"צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה" (ו'-ב')

הרמב"ן אומר שכל עיקרו של הקרבן הוא שיראה החוטא כיצד שוחטים את הקרבן, זורקים את דמו ושורפים את איבריו, ויחשוב שכל זה היה צריך לקרות לו. אלא שהקדוש ברוך הוא, ברוב חסדו וטובו, מקבל את גוף הבהמה תחת גופו הוא: וזה מעורר את האדם להרהורי תשובה וחרטה על מעשיו הרעים. וזהו שאומר הקב"ה "צו את אהרון ובניו לאמר", שיאמרו לכל אדם מישראל המביא קרבן: "זאת תורת העולה", זהו עיקר התורה והלקח שיש ללמוד מן הקרבן הוא זה "הוא העולה", הוא מקריב את גופו שהאדם ישים אל לבו שכל מה שנעשה בבהמה מן הראוי שהיה צריך להיעשות בו, "ואש המזבח תוקד בו", שבעצם האש של המזבח הייתה צריכה להיות בו, באדם, בגופו של המקריב: אלא שחמל עליו הקב"ה והוא מקבל את הבהמה תחתיו. אם האדם יקח אל לבו כל זאת וישפר את מעשיו – אזי הקרבן שהקריב יהיה לרצון לפני הקב"ה… (הדרש והעיון).

תרומת דשן. כהנים אוספים את אפרו של המזבח. הכנת המשכן כמקום קדוש

הפטרת צו (ירמיהו ז'-ט)'

"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" (ז'-כ"א)

הרמב"ם, בהלכות תשובה, אומר שעיקר כפרתו של הקרבן אינו אלא הוידוי שאדם מתוודה בעת הקרבת הקרבן. ומוסיפים חכמינו, שנחרב הבית הראשון על שום שבני ישראל הביאו קרבנות ולא היו מתוודים על חטאיהם, אלא היו טוענים שלא חטאו כלל. כל הקרבנות היו טעונים וידוי, ואפילו בקרבן עולה היו מתוודים על עבירות של 'עשה ולא תעשה' שניתק ל'עשה'. פרט לקרבן שלמים, שלא היו מתוודים בו אלא היו אומרים שירים ותשבחות לפני השם יתברך (רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות).

מוריי ורבותיי, היום אין לנו מקדש, ואין לנו קרבנות שיכפרו עלינו, "ונשלמה פרים שפתינו", כלומר, היום התפילות מתוך כוונת הלב מכפרות במקום קרבן. עלינו להשתדל להימנע מלעשות עוונות וחטאים, אבל, בכל זאת, אם חטאנו – עלינו לבקש סליחה מבורא עולם, להתוודות על מה שעשינו ולא לחזור על מעשינו שוב. האומר "אחטא ואשוב" אין יום הכיפורים מכפר. יהי רצון לפני בורא עולם שיחיש את משיח צדקנו בקרוב ויבנה את בית המקדש השלישי בקרוב ונוכל להקריב קורבנות.

שבת שלום ומבורך