להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – אמור

"אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (כ"א-א') 

כיוון שבני ישראל הם כה קדושים וטהורים, לפיכך עליהם להיות מופרשים מכל טומאה ותועבה יותר מכל אומה אחרת. בן מלך שאוכל מאכל גס- מיד הוא לוקה בחולי, אבל איש כפר פשוט אינו נוח לחלות כה מהר. מפאת קדושתם ועדינותם רגישים בני ישראל לגבי כל טומאה קלה שמזיקה להם, ועל כן יש להזהירם מאד על כך. (דברי שערי חיים) "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת (כ"א-ט').

ברכת הכהנים

אומר המפרש שישנם רשעים אשר הרשעות עוברת אליהם בירושה מהוריהם ומשתרשת בקרבם: אבל מאידך ישנם רשעים אשר סרו בעצמם מדרך הישר, מאחר שיצר הרע הצליח להוליך אותם שולל. כידוע יצר הרע אינו מסית את האדם לעבירה גדולה ישר, שבודאי לא ישמע לו, לכן מסית אותו תחילה לעבירה קלה עד שמצליח לגרור אותו לעבירות חמורות. כפי שאמרו חכמינו: "כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה"…

ברם, מי שהרשעות מושרשת בקרבו כתורשה, מהוריו, עשוי לעבור מיד על העבירות החמורות ביותר, שכן עליו יצר הרע לא צריך לבוא בעקיפין, תוך גישה אטית ושיטתית… לפיכך אמרה תורה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות". אם כבר בתחילה היא עושה חטא גדול וחמור כזה, הרי סימן שאין זה מחמת יצר הרע שלה עצמה, אלא שכוחות הרע מושרשים בקרבה כתורשה מהוריה, הרי ממילא "את אביה היא מחללת"… (אמרי שפר). מצויים יהודים כאלה שהם מוחזקים בעיני עצמם לכוהנים, בעלי ייחוס וקדושים, שאין שעתם פנויה לתת דעתם על חינוך בנותיהם כי כל דעתם נתונה לעצמם בלבד, הם עוסקים בזוהר הקדוש, בה שבשעה שבנותיהם שוקדות, להבדיל, על ספרי זימה. בסופו של דבר יוצאות הבנות הללו לתרבות רעה והן מחללות את קדושתו של אביהן, הן מוכיחות בעליל ש'קדושה' כזו הדואגת רק לעצמה ואין לה כל עניין בחינוך הילדים הרכים, אינה אלא חילול הקודש… (אבני אזל).

"והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים… ומן המקדש לא יצא… כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו אני ה'…" (כ"א-י', י"ב)

בזמן הבית השני כבר לא היה שמן המשחה, והכהן הגדול לא היה אלא 'מרובה בגדים' כלומר שהיה לובש ארבעה בגדים יותר מהכוהן ההדיוט, אולם קדושתו לא נתמעטה במאומה לפי ששמן המשחה מהבית הראשון השפיע שפע של קדושה גם על הכוהנים הגדולים של הדורות הבאים וחלו עליהם כל הדינים של הכוהנים הגדולים שהיו משוחים בשמן המשחה. וזהו שאמרה תורה: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים", ימלא את ידו של הכהן הגדול שאיננו אלא 'מרובה בגדים', כי תהיה בו אותה קדושה ויחולו עליו כל דיני כהן גדול "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו", אף כי הוא עצמו לא נמשח בשמן המשחה בכל זאת יש בו רושם מן המשיחה הקדומה שכן "אני ה'" וקודשתי נצחית היא לדורי דורות… (מלא העומר).

הפטרת אמור (יחזקאל מ"ד)

"והאלמנה אשר תהיה אלמנה, מכוהן ייקחו" (מ"ד-כ"ב)

מפרש רש"י "מכהן ייקחו"- כלומר חלק מן הכוהנים, היינו כוהנים הדיוטים, שכן אלמנה מותרת לכוהן הדיוט, ויש לתמוה מה החידוש בנבואה זו? קיימת אפשרות לפרש את הכתוב באופן פשוט, הלא יחזקאל ניבא את הנבואה הזו על ימי שיבת גלות בבל לארץ ישראל. והנה, בעת הגלות, הרי הייתה ארץ ישראל נתונה בידי האויבים האכזרים אשר "נשים בציון עינו", ואם כן, היו כל הנשים ספק אנוסות ואסור לכוהנים לגור עמהן, פרט לישראלים. שכן הדין הוא כי אנוסה מותרת לישראל ואסורה לכוהן. אבל אם בעלה של אישה זו היה כוהן, ובכל זאת הרחיקה מעליו- הרי סימן הוא שכל הזמן הזה הייתה תחת חסותו ובטוח שלא נאנסה, ממילא מותר עתה לכהן לשאת אותה. וזהו איפוא פשוטו של פסוק "אשר תהיה אלמנה מכוהן", אם היא אלמנתו של כהן, "ייקחו", מותר לכוהנים לקחת אותה, אבל אלמנתו של ישראל לא ייקחו, משום שהיא ספק אנוסה. (משך חכמה).

שבת שלום ומבורך