ילדים לא לומדים רק ממה שאנחנו אומרים – הם לומדים ממי שאנחנו

אחד הדברים החשובים שילדים לומדים בבית הוא לא האם יש מחלוקות, אלא כיצד מתנהלים בזמן מחלוקת. האם מרימים קול? האם פוגעים? האם שותקים ימים שלמים? או שמא יודעים לעצור, להקשיב, ולזכור שגם בתוך אי-הסכמה אפשר לשמור על כבודו של האדם שמולנו.

יש הורים החוששים שכל ויכוח ליד הילדים מזיק להם. לא בהכרח. גם חילוקי דעות הם חלק מהחיים. השאלה היא כיצד הם מתנהלים. כאשר הילדים רואים שהוריהם מסוגלים לחלוק זה על זה בכבוד, להתפשר ולבקש סליחה כשצריך, הם לומדים כיצד להתמודד עם מחלוקות גם בחייהם שלהם כעת ובעתיד.

הילדים אינם זקוקים להורים מושלמים. הם זקוקים להורים שמוכנים ללמוד, לתקן ולהוות דוגמה אישית. הורה שאומר: "טעיתי", "סליחה", או "בוא נחשוב יחד", מעניק לילדו מתנה שתלווה אותו שנים רבות. 

כדאי שנזכור,  אנו קודם כל בני אדם, אנשים שזכו  לילדים. זו זכות אך גם חובה נעימה שטומנת בחובה הרבה אחריות. הילדה צופה בנו כל הזמן, גם בלי שנשים לב. זוהי תופעה שמתרחשת מאליה, ועלינו להיות ראויים לה. לא לזרוק מילים מבלי לחשוב עליהם. אם כועסים, לחכות, לנשום לחשוב על תגובה ראויה. ולעיתים- אם אין מה לומר חוץ מלצעוק- כדאי להמתין, ולשוחח על שהיה יותר מאוחר.

יש מקרים שתגובה צריכה להינתן מיד, אבל אנו כהורים צריכים להתאמן על כך, לחשוב על סיטואציות כאלו כדי שנהיה מוכנים ביום פקודה. יש על כך מאמרים הרצאות של בעלי מקצוע ולעיתים כדאי ללכת לייעוץ.

במוחי חקוקה תמונה שהייתי עדה לה.  אמא ובן חיכו בתחנה לאוטובוס. האם שאלה אותו שאלה והוא ענה לה בצורה כזו שהיא הבינה שהוא משקר.  היא כעסה עליו מאד ונתנה נאום על האיסור לשקר.  כשהאוטובוס הגיע הם עלו עליו , והאם אמרה לנהג שהילד עדיין לא בן שש [ אז לא שילמו על ילדים מתחת לגיל זה].  היה בולט, שהוא עבר מזמן את גיל שש,   הנהג לא קנה את דבריה והיא אכן שילמה עליו.

מה ילד ילמד מהאירוע? וכן  יש מקום לתהיה : מדוע ילד צריך לשקר להוריו על דבר מה? מה מניע אותו לכך? האם הוא פוחד מתגובתם? האם הורים אלו ודומיהם מבינים שילד עלול למעוד, לטעות, ובכל זאת לקבל מה שעשה בסלחנות ולטפל בו  בצורה מותאמת לגילו . בצורה זו ילדים לא יצטרכו לפחד לומר את האמת להוריהם.
במקרה שלנו יש כשל כפול. האמא דיברה  בתקיפות עם הילד  על האיסור לשקר, ובו בעת, היא  שיקרה לנהג כשהילד צופה בה. מה הוא יסיק מיזה?  או שאמו   אינה דוברת אמת, אלא רק כשנוח לה.   או- וזה משמעותי יותר- שאי אפשר לסמוך עליה. לעיתים אומרת כך ולעיתים אחרת, אין שם ערך ברור של אמת מול שקר.  שהיא משקפת לו.

בימים אלו, ימי בין המצרים, אנו זוכרים את חורבן בית המקדש. חז"ל מלמדים שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם.
שנאת חינם, זה נושא רחב הכולל בתוכו, תתי- נושאים: הסתרת האמת, אמירת שקרים, גניבה ניאוף וערכים של 'בין אדם לחברו'.  כשאיננו נוהגים על פי ערכי מוסר  ישרים, המדרון הוא חלקלק.

כתוב במקורות: דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בו.  זו לא רק אמירה על העבר, אלא גם קריאה לאחריות בהווה. אנו כאנשים כהורים  כבני זוג- מוטלת עלינו החובה לבדוק עצמנו, איפה אנחנו על הסקאלה.

דווקא משום כך, החינוך בבית מקבל משמעות עמוקה כל כך. ילד שרואה בבית הקשבה וכבוד הדדי ,יכולת לחלוק מבלי להשפיל – אינו לומד רק כיצד להיות בן, אח או חבר טוב יותר. הוא לומד כיצד להיות אדם שיתרום לחברה טובה יותר.

הילדים שלנו הם המבוגרים של המחר. הם יהיו שכנים, מורים, רופאים, חיילים,  ומנהיגים. הדרך שבה הם ינהלו שיח בחברה הישראלית מתחילה הרבה לפני- בבית, בארוחת הערב ובאופן שבו רואים את הוריהם משוחחים זה עם זה ואיתם.
זו אחת המשימות הגדולות של ההורות: לא רק לגדל ילדים מצליחים, אלא לגדל בני אדם שיודעים לכבד גם את מי שחושב אחרת. כך אנחנו בונים לא רק את הבית הפרטי שלנו, אלא גם את הבית המשותף של כולנו.

שאלה מהקליניקה

אמא שאלה אותי: "אנחנו משתדלים לא לריב ליד הילדים, אבל לפעמים הם שומעים חילוקי דעות. האם זה פוגע בהם?

נראה שהתשובה  כעת ברורה: חילוקי הדעות הם לא הבעיה, אלא הדרך שבה הם מתנהלים.
אין בכך שום בעיה שילד יראה- מידי פעם- שהוריו אינם מסכימים זה עם זו, אך מדברים בכבוד מקשיבים, מתפשרים,
ומבקשים סליחה אם אכן פגעו.  זה שיעור חשוב  לחייהם.
לעומת זאת, ילדים מרגישים שהוריהם, מרוחקים זה מזו, גם אם אין שם דיבור , זה לרוב מפחיד אותם. זה שקט רועם.

שנזכה לחנך עצמנו ואת ילדינו בעזרת ה'.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר