יום שחרור אושוויץ: רונית ארנפרוינד נפרדת מאמה

מרים, מרילה מולינרסקה (בת ריזלה רוחלה משה) ארנפרוינד-קרר, בצעירותה ובשנה האחרונה לחייה

אימא, זו הפעם האחרונה שאני מדברת אלייך כך, כשאת פיזית לידי, זה לא נתפש…

בשנים האחרונות, מדי פעם, חשבתי מה יהיה כשתלכי לדרכך הזו? מה יהיה כשאצטרך להיפרד ממך, מהנוכחות שלך? ידעתי שהרגע יגיע, ומשזה הגיע – זה קשה, זה בלתי נתפש.

חברה אתמול אמרה לי: "אני לא מאמינה שאימא שלך נפטרה. היא הייתה בעיניי, תמיד, הבלתי מנוצחת"

"מנצחת בעל כורחך", כתבתי פעם, על ההישרדות שלך בתקופת השואה: גטו לודז', אושוויץ, פרייברג ומאוטהאוזן, הכל עברת.

בשנים האחרונות כשדיברנו על מה עברת באותם שנים, תמיד אמרת לי בסיפוק: "איך את יודעת… איך את זוכרת…".

אימא אהובה שלי, אני רוצה להשמיע לך בפעם האחרונה, כמה אני זוכרת, ותמיד אזכור, ואזכיר, את מה שאת, וכל המשפחה שלך ושל אבא הינק ויאנק עברו.

משפחה גדולה הייתה לך, ומרביתה הייתה בגטו לודז'. בגטו, שנים, העבידו אותך הגרמנים בלייצר צמות מקש, למגפיים של קציני הס.ס. (ככה הם אהבו לקשט את המגפיים שלהם), מבוקר עד ליל, סיפרת לי שלא הרגשת את הידיים מכאב, אבל זה היה התנאי להישאר בחיים. שנים, מסביבך בגטו, ראית איך אט אט שולחים את בני-משפחתך להשמדה, אמך ואחותך היו מהראשונים שהופרדת מהן. כשהעלו את אמך ואחותך למשאית, רצת אחריהן ורצית להצטרף, אנשים תפסו אותך ולא נתנו לך לעלות. סבתך נפטרה כשאת חובקת אותה בידייך בגטו. באחת הפעמים גם את היית ברשימה ל'משלוח', להשמדה באושוויץ, ונלקחת למקום ההתכנסות שממנו, בבוקר, היית אמורה לעלות לרכבת לאושוויץ. הדודה היחידה שנותרה עדיין בגטו (הלה-חיה קליגר, אימא של יורק, סטפה ושסה) שמעה שאת במקום הריכוז למשלוח לאושוויץ, בעזרת בעלה (שהיה מההנהגה היהודית של הגטו) הצליחה להשיג כיכר-לחם, וכך, לשכנע מישהו שיחליף אותך בעבור כיכר הלחם שנתנה לו.

רונית ואמה בבירקנאו אושוויץ (אימא סוגרת מעגל) ובמיידאנק

כך ניצלת בפעם ההיא מהמשלוח לאושוויץ. כשהגטו התחיל להתרוקן, וכל בני-משפחתך כבר נשלחו להשמדה, החלטת ב-1944 לעלות, ביוזמתך, על הרכבת לאושוויץ, אמרו לך שתקבלי כיכר לחם בדרך.

שנים חזרת על המשפט: "אימא של יורק הצילה אותי עם כיכר לחם שנתנה למישהו אחר בגטו כדי שהוא יעלה לרכבת לאושוויץ במקומי." כשעלית לרכבת, לחם לא קיבלת. היה חורף ובקרונות דחסו את האנשים כמו שקי תפוחי-אדמה, את היית בדופן הקרון, ליד חלון צר, וממנו שתית טיפות של קרח שנערם על גדרות חלון הרכבת. בדרך חיממת את גופך בין גופות של האנשים שלא עמדו בנסיעה לאושוויץ. תמיד סיפרת שבאושוויץ עשית מה שאימא שלך אמרה לך: "לשפשף את הלחיים", על-מנת שתיראי חיונית, וכך עברת פעמיים מיון של ד"ר מנגלה לעבודה, ולא להשמדה. ואמנם, משם נשלחת למחנה ריכוז בפרייברג. בכפור, רק כשכותנת לגופך, עבדת במפעל לחלקי-חילוף למטוסים של הגרמנים. בסוף המשמרת, כל לילה, צעדתם בשלג למקום השינה, ומרחוק ראית אורות בוקעים מבתים, "עם וילון ונרות" (כך סיפרת), רק אז, לראשונה לאחר שנים בגטו ובאושוויץ, הבנת שלא כל העולם נחרב ושיש עוד אנשים שחיים נורמלי.

בפתחו של בלוק 20 "שם אמי הייתה באושוויץ בירקנאו"

כשבעלות הברית החלו להפציץ את המפעל בו עבדת, הגרמנים ברחו למקלטים ואתכם הותירו במפעל, אמרת: "הם רצו שנמות במפעל…". עוד סיפרת שבמפעל היו מספר פועלים (לא יהודים), שמדי פעם, במגירה, השאירו לך תפוח-אדמה ופרוסת-לחם. משבעלות הברית התקרבו, העלו אותך לרכבת השמדה למאוטהאוזן. הגעת למאוטהאוזן 12 שעות אחרי ההשמדה האחרונה, וכך ניצלת. ברכבת ניצלת כי ידעת כבר שעדיף כי תעמדי בדופן הרכבת ליד החלון ומשם תמצצי מהקרח ותתחממי בין הגופות של האנשים שמתו בדרך.

במאונטהוזן, ב-5.5.1945, בשעה 12:00, פתאום ראיתם שה'בוטקה' (עמדת השמירה בכניסה למחנה) הייתה לא מאוישת, ודגל לבן הונף עליה. כל פעם שהגעת לספר על הרגע הזה – חזרת שוב ושוב ואמרת: "לא האמנו… לא האמנו…". את היית כבר מוזלמן ובעלות הברית פינו אותך משם באלונקה לשיקום. לאחר שנה של שיקום – חזרת ללודז', לחפש משפחה, ולא מצאת אף אחד.

עלית לארץ ב-51 , נישאת לאבא, הינק, ילדת את אחי, מרדכי, שנפטר כשבועיים אחרי הלידה, ואחר-כך נולדתי אני. לימים, את הניצחון שלך חגגת בברית של יובלי (בני), זה היה אירוע שפעם ראשונה אמרת "אני רוצה" וכל שאמרת – היה. "אני רוצה ברית באולם אירועים ולהזמין אנשים". ממש חגגת את ניצחון החיים מול היטלר.

בחיק המשפחה בישראל

אימא, אני יודעת שיש עוד הרבה לספר ולפרט, רוצה לומר לך שהכל אני זוכרת, ועכשיו, רק סיפרתי לך, שוב, את המעט, כדי שתדעי שאני זוכרת ותמיד אזכור.

אימא שלי, תמיד ידעתי שאת נמצאת, שאת נוכחת ודואגת לי, לא היית אישה של מילים, המון נעשה בשקט, בהתבוננות ובנוכחות, מעולם לא ביקשת דבר לעצמך. כשהביאו לך משהו – זה הביך אותך, ובביישנות היית מודה.

עוצמות הנוכחות שלך תמיד נתנו לי כוח ושמרו עלי עד היום, בדרכך תמיד היית ותמיד שמרת

למרות כל הזוועות שעברת, היית אישה עם חוש הומור, "האישה הכי אופטימית בעולם", כך יובלי אמר עלייך. בבית, בכל הזדמנות, אומרים לי: "הלוואי שיהיה לך 50% מחוש ההומור של אימא שלך."

אישה עם עוצמות כוח שאני לעולם לא אבין , העצמאות שלך הייתה לך חשובה גם בימים האחרונים, כשמצבך התדרדר, לא נתת שישקו אותך, אלא שאת תחזיקי את הכוס, למרות שאמרת שהיא כבדה לך, כל הזמן אמרת: "אני לבד! אני לבד!" שאף אחד לא יעשה עבורך דבר.

לא דיברת הרבה על תפישות עולם, אנשים וחיים, לאירועים היית מגיבה בהתבוננות ובמעט מילים, אבל הן תמיד אמרו את המסר שעליו גדלתי והפנמתי עמוק: סובלנות וקבלת האחר והשונה, לא לעימותים ולא לכוחנות.

אלה הגדרות שלא אמרת אותן, אלא חיית אותן כדבר המובן מאליו, שכך העולם צריך לנהוג, בטוב עם כולם.

אימא אהובה ויקרה שלי, עומר (בני) אמר לי אתמול : "אימא, אני לא יודע אם יש גן-עדן, אבל אם יש – סבתא תהיה שם, כי היא צדיקה." אימא, לכי לדרכך החדשה, אני מתפללת שנפשך תנוח ומקווה שתפגשי שם את כל המשפחה.

אני יודעת שגם שם, למעלה, תשמרי עלינו. אימא שלי, זכיתי שהיית האימא שלי."

 ברשימת אסירי גטו לודז'

מפגש 'זיכרון בסלון' בבית-הספר הדמוקרטי שהנכד שלה, יובל ארנפרוינד-כהן, ניהל, ובו קיבלה תעודה