יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: אוריאל מלכה

במשפחת מלכה, אחת המשפחות המוכרות ביבנה, מציינים מחר את זכרו של הבן, הרב אוריאל ז"ל, שנספה באסון הכרמל בתחילת דצמבר 2010.

האח דורון מספר על ההתמודדות עם האובדן: "ההתמודדות מאוד קשה, מי שלוחמת יום ולילה זו האישה, אורטל, שמגדלת לבדה את ששת הילדים ונלחמת בכדי להשיג עבורם הכל"

אוריאל נקטף בדמי ימיו והוא בן 32 בלבד, כחצי שנה לאחר שהתגייס לשירות בתי-הסוהר. הוא שובץ כרב בית-הסוהר 'אוהלי קידר' ויצא לקורס קצינים המשולב במסלול המנהלה.

ביום האסון, הוא יצא עם צוערי קורס הקצינים לבית-סוהר דמון, לפנות את אסירי בית-הסוהר בשל החשש לחיי האסירים והסגל עקב השריפה שפרצה באזור. כזכור, האוטובוס בו נסעו הצוערים נלכד בלהבות כאשר טיפס במעלה הר הכרמל, בדרך למשימה, ולמרבה הטרגדיה, איש מהם לא שרד.

הרב אוריאל מלכה ז"ל

אוריאל למד בישיבה התיכונית ברחובות והתגייס לצה"ל במסלול ההסדר בישיבת 'קרני שומרון'. במסגרת ההסדר היה לוחם בצנחנים. בתקופה זו הכיר את אורטל, הם נישאו ונשארו להתגורר בקרני שומרון. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים: טליה, שירה, תמר, שילה ואמונה. בתם השישית, אוריה, נולדה לאחר מותו.

אוריאל ז"ל נטמן בחלקה הצבאית בבית-העלמין ביבנה.

אוריאל נולד לאברהם ושרה, שבדיוק כמו אברהם אבינו ושרה אמנו – נוהגים לפתוח את ביתם לכלל תושבי העיר בחגיגות המימונה מדי שנה. בני-המשפחה מוכרים כאנשי חסד שמשתדלים לסייע לכל מי שזקוק לעזרתם, בשקט ובצנעה.

עם האישה והילדים

אחיו, פעיל הציבור, דורון, מספר על ההתמודדות עם האובדן: "ההתמודדות מאוד קשה, מי שלוחמת יום ולילה זו האישה, אורטל, שמגדלת לבדה את ששת הילדים ונלחמת בכדי להשיג עבורם הכל. להורים שלי ממש ממש קשה, זה לא נתפס. כאב שלא מרפה מול חיוך שצריך לתת לילדים האחרים ולנכדים. המשפחה המורחבת מאוד מאוחדת וקשורה, אנחנו עושים חגים יחד עם אורטל והילדים, שתמיד יהיו חלק בלתי נפרד מאתנו."

"אוריאל הוא האח הרביעי בחבורה," מוסיף האח דורון "ילד שקט ומופנם, אך מוכר ברמות. כל דבר שהיה עושה – היה עושה בשקט ובצורה מושלמת. הוא שירת בצנחנים ובשלב מסוים התגייס לסיירת צנחנים, אחרי שהמפקד שלו נהרג והסיירת התפרקה – הוא עבר לגדודים. ברבות השנים הוא התחתן עם אורטל ונולדו הילדים. הוא יצא לשליחות בחו"ל, הוא היה בדנבר בקולורדו, מטעם 'הסוכנות היהודית', כדי לחזק את הקהילה. כולם אהבו אותו ועד היום אף אחד שם לא יכול לשכוח אותו. נחנך בית-כנסת על שמו שם. הקהילה שם מאוד מחוברת אליו. לא מפסיקים להגיע אנשים משם כדי לבקר."

דורון נזכר כיצד אוריאל ז"ל דחה את יציאתו לשליחות כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, באקט שמלמד על אופיו: "כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, אוריאל בדיוק היה אמור לנסוע, הוא כבר שלח את המזוודות ואז הוא קיבל 'צו שמונה'. הוא הגיע עם הטפסים של השליחות ואמרו לו ביחידה שהוא משוחרר ויכול לטוס, אבל החברים שלו נכנסים ללבנון. למרות שהוא יכל להשתחרר, הוא החליט שהוא לא עוזב את החברים שלו והתגייס לשירות המילואים. הוא אמר לאשתו 'תטוסי לארה"ב, אני לא יכול לעזוב את החברים שלי. אני נכנס יחד אתם'. הוא היה בחוד החנית בלבנון, עד שהמלחמה נגמרה. לא היה אתו קשר המון זמן, הוא איבד מספר חברים, הסיפורים מאוד קשים. לאחר-מכן, הוא המריא לשליחות והמשיך לתקופה נוספת בקנדה. בהמשך, כששב ארצה, הוא התגייס לשב"ס."

ממשיך בעקבות האח. דורון מלכה (יבדל"א) בנתינה לחיילים ב'צוק איתן'

דורון מספר כי אחיו היווה גשר בהרבה מובנים: "הוא ידע לחבר בין כל העולמות. כשאומרים לך 'יש פה רב' – אתה ישר נבהל. אוריאל היה, קודם כל, חבר, ואחרי זה נתן את העצות שלו בענייני הלכה. הוא חיבר בין דתיים לחילוניים, בין חרדים למזרחניקים, זו הייתה הברכה שלו מאלוהים. הוא היה סוג של אבן-שואבת."

ערב יום הזיכרון, מסכם דורון: "תמיד נזכור אותו כאחד שנלחם על כל יהודי, ולא חשוב אם הוא דתי, חילוני, צדיק או רשע. כולם בשבילו היו אנשים ובני-אדם."

האישה (האלמנה), אורטל, אמרה לקראת יום הזיכרון: "הנה כבר 4 שנים עברו וכל יום נראה כמו נצח. האין שלך כל-כך ישנו, הריק שלך כל-כך מלא. החיסרון שלך מחלחל אט אט ומפלס העצב עולה ועולה. עברו 4 שנים, עברו אלפי שניות, דקות, לילות וימים. מציאות חיינו השתנתה, היינו משפחה גדולה ומאושרת, אנחנו עדיין משפחה כזאת, אך בחסרונך.

אין יום שאני לא בוכה, אני בוכה בבוקר מול המראה כי מתחיל עוד יום בלעדיך, אני בוכה בצהריים בדרך הביתה כי אני יודעת שלא תיכנס בדלת בשובך מעוד יום עבודה, אני בוכה בערב כי אתה לא תהיה שם להקשיב.

אוריאל, הגעגוע אליך מהווה את ההזדמנות והזכות לפגוש אותך שוב ולתת לאישיות, למידות ולאור שלך, מקום כל-כך משמעותי בקיומנו.

איך נפרדים מאיש שהיה כל עולמי? יום יום אני בוחרת להמשיך ולסחוב את משא חיינו, קשה לתאר במילים כמה כוחות נדרשים כדי לעשות את הדבר הפשוט והמובן ביותר, כמו לצאת לעבודה, ניהול הבית, גידול הילדים וקבלת החלטות וכל זה לבד. למרות הכאב והצער, דבר אחד ברור ומנחה אותנו: אנחנו חיים!

חיים שמחים, חיים מלאי ביטחון, חיי אמונה, כי אנחנו יודעים שמסרת את נפשך למען הצלת אסירי כלא דמון, בידיעה שמתחוללת שריפה ואתה נשארת אחרון באוטובוס, לסייע למי שצריך, כמו שתמיד עשית. בחרת להיות שם, למען הזולת. בכל סלע יש סדק ודרכו אפשר לראות נקודת אור, אנחנו משפחות השכול חייבות להיאחז בסדקים הללו על-מנת להמשיך את הדור הבא מתוך העבר.

בקיץ האחרון, במלחמת 'צוק איתן', נוספו למשפחת השכול עוד חללים, כל העם לקח חלק בהתגייסות האישית והכללית, הייתה ערבות הדדית, איש לרעהו יאמר חזק.

בואו ניקח על עצמנו ללא מחיצות ופרודים להמשיך את הרוח הזאת, של אהבת-האדם, כי רק רוח כזאת תביא ניצחון וגב לעומדים במערכה.

אנחנו, משפחות השכול, יודעות שנגזר עלינו לשלם יחד, מחיר דמים כואב, ולפעמים אף למסור את חיינו ממש ורק בגלל היותנו יהודים בארץ הזאת.

למרות שאתם לא כאן יקירינו, אתם חלק בלתי נפרד מאתנו. ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך… גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלינו, ה' עומד."

תמונות המנציחות את זכרו של אוריאל ז"ל: