"יהיה לי מאד קשה לחזור לשם"

ניתאי הראל, צילום: פרטי

באותה שנייה הגיע אלינו רכב בשיא המהירות ומיד אחריו עוד רכב, מכל רכב פרקו חמישה אנשים,  והדבר הראשון שעשו היה לפנות לחבר שלי שהיה עם חולצה צהובה של מכבי. מאותו רגע זה כבר היה עניין של דקות, צמצמנו חזרה לכיוונם וחבר אחר הלך לעברם אל בין הרכבים, וזה מה שהסית את האש מהחבר והחברה שלו, כי הוא נעמד ביניהם, וממה שהוא סיפר לנו החלו לצעוק עליו. כשהוא קלט שהחבר והחברה מתרחקים, הוא החל לברוח. אני התקרבתי אליו, וברחנו שנינו לכיוון המלון שלנו. חברים אחרים שלנו ברחו ולא ידענו איפה הם. במרחק רחוב אחד מהאירוע, עצר רכב נוסף, בן אדם יצא מהרכב – שמן עם מסכה ורדף אחרינו. הוא צעק וניסה לשים לי רגל אבל הצלחתי לברוח.

בשלב הזה חיפשתי את אחי הקטן, הסתובבנו אחורה וראינו את הרכבים על הגשר מולנו ותאי המטען פתוחים. נבהלתי, פחדתי שהם חטפו מישהו מאיתנו. נכנסתי להתקף חרדה והתחלתי לרעוד. חבר שלי שלח אותי להוריד את החולצה הצהובה והוא הלך לחפש חברים אחרים שלנו.

בזמן הזה אני הגעתי למלון ומצאתי שם עוד חבר שהגיע לפניי וניסה לדבר עם המשטרה. אבל המשטרה לא באמת עזרה. הוא דיבר איתם, הודיע בפאניקה שהוא לא יודע איפה כולם ואמרו לו שאם ייעדרו גם בעוד שעה שיעדכן.

במלון, הטענתי את הטלפון והתקשרתי לחבר נוסף כדי לחפש את אחי. התברר שאחי ברח עם החבר והחברה שלו. שלושתם מספרים כי בזמן שהם ברחו מהערבים הם נכנסו לבית קפה והבעלים חשב שהם המתפרעים וניסה לסלק אותם. הם הסבירו לו שהם הותקפו והוא למזלם שמר עליהם עד שנרגעו. בשיחה הזו הבנתי שאחי איתם ונרגעתי. שאלתי מה עם שאר החברים, והוא אמר לי שכולם הצליחו לברוח. ניסו לתפוס אותם, אחד מהם קיבל מכות אבל הצליח להימלט.

בסופו של דבר, הגענו לחדר ולא יצאנו מהמלון עד שידענו שיש לנו טיסת חילוץ עם אל על. חצי יום היינו בחדר במלון, ממתינים, לא העזנו לצאת החוצה. בבוקר, דפקתי לחברים על הדלת של החדר והם ענו לי בבהלה. כולנו היינו בלחץ".

ניתאי ממשיך ומשחזר: "לאורך כל היום הרגשנו כמו אנה פרנק, התחבאנו בחדר. חבר הזמין פיצה והביא לפקיד הקבלה את הכסף שישלם לשליח. פחדנו. השתדלנו לדבר בשקט שלא ישמעו עברית בחדר, כי לאורך כל הלילה הערבים הסתובבו ברחובות, צעקו והשליכו חזיזים, ואנחנו היינו כלואים בחדר. לשדה התעופה הגענו עם שתי נשים יהודיות, מקומיות. העבירו לנו מספרי טלפון של יהודים שגרים באמסטרדם שעשו הסעות לשדה בהתנדבות.

בזמן אמת לא הבנו מה קורה, מה סדר הגודל של האירוע. יצאנו בזול יחסית. התחלתי להבין מה קורה רק בבוקר, כשאנשים מהארץ חיפשו אותנו בלחץ והחלו להתפרסם תמונות. אבל אני הייתי כבר בסדר. בזמן שהיינו במלון השתדלנו לצחוק בינינו כדי להירגע, זה לא היה פשוט, בלילה שמענו כל הזמן מוניות עוברות ברחוב עם מוזיקה בערבית בפול ווליום ורעש של חזיזים מתנפצים.

אני לא יודע אם אצליח לחזור לאמסטרדם, הייתה חוויה מאד מלחיצה ולא נעימה שחירבה לי את אמסטרדם. אמנם הייתי כבר שלוש פעמים באמסטרדם, אבל כבר בנסיעה הקודמת שלי הבחנתי שהעיר מלאה ערבים ולא ממש בטוח לנו כישראלים שם. אחרי הנסיעה הזו, יהיה לי מאד קשה לחזור לשם".

ניתאי וחבריו באמסטרדם, צילום: פרטי