"יבנה מתייצבת – למען החטופים, למען עצמנו"

אירועי 'ישראל מתייצבת', כפי ש'יבנה מתייצבת', אינם מבקשים לחלק, אלא לאחד. הם מתרחשים בכיכרות, במרחבים פתוחים, בבתי תפילה ובבתי ספר. זוהי עדות לכך שהכאב גדול מהוויכוחים, והחובה המוסרית להשיב את החטופים והחטופה גוברת על כל מחלוקת פוליטית. בעם ישראל, מאז ומעולם, פדיון שבויים נחשב לערך עליון, ומי שמאחר במילויו – כאילו שופך דמים.

"כל רגע שמאחר לפדות שבויים היכא דאפשר להקדים, הרי כאלו שופך דמים" ( שולחן ערוך).

המשפחות, שנמצאות במסע סיוטי מתמשך של כמעט שנתיים, זקוקות ומודות לציבור על החיבוק ועל ההתייצבות לצידן. אך חשוב לזכור כי החיבוק מחזק, אבל הוא לא תחליף להשבת יקיריהן הביתה. הן זקוקות ומבקשות קול ברור, עיקש ובלתי מתפשר – קול שיחדור לאוזני מקבלי ההחלטות, בארץ ובעולם.

'ישראל מתייצבת' היא קריאת מצפון, אנושיות בסיסית. היא מזכירה לכולנו שלא ניתן לשקוע בשגרה בעוד יקירינו מוחזקים בתנאים בלתי נתפסים, בסכנת חיים כל דקה והחללים בסכנה שלא ימצאו, היא מציבה בפנינו מראה: האם נהיה חברה שממשיכה הלאה, או חברה שנאבקת על כל אדם עד שיישוב?

ההתייצבות היא לא רק למען החטופים – היא למען כולנו, למען הערכים שלנו. היא מבחן מוסרי, חברתי ולאומי. הצטרפו אלינו מחר למשמרות הכאב והזעקה".