זעקת האחות

זו אינה כתבה רגילה, היא טעונה וגדושה בכאב.

התקשרתי אל יעל פולישוק. אחות אחראית ביחידה לטיפול נמרץ כללי ב'קפלן', ביקשתי לשמוע ממנה על רוח ואווירה ששוררת בין מסדרונות בית-החולים בימים אלו, זאת מעט לאחר שנשרפה למוות האחות טובה קררו ז"ל. כבר בשניות הראשונות שמעתי את קולה השבור של יעל. היא התפרצה בבכי והחלה לספר לי בסערת רגשות כמה היא כועסת. הרגעתי אותה וניסיתי להבין מתוך דבריה הקשים, המבולבלים והכל-כך סוערים, על מי ועל מה היא מלינה.

אלו הם דבריה, שנאמרו לאורך כל השיחה, בחדות, בכאב, בקול שבור ובבכי קורע לב, זהו סיפורה של אישה שכבר משנת 78 עובדת כאחות במערכת. משנת 81 השתלבה בבית-החולים 'קפלן' ומשנת 1984 היא שותפה לפיתוח ולצמיחה ולבניית כוח-האדם בטיפול נמרץ כללי בבית-החולים קפלן, שעם הזמן הפך למרכז מצוינות והכשרת צוות ניהולי של אחיות. היא אם במשרה מלאה, לארבעה בנים לוחמים בצה"ל, אימא גאה ומשקיענית.

היא מתחילה ומספרת: "שנים שאני במערכת הזו, נותנת את כל כולי, מתמסרת באופן כזה שגם המחיר האישי שאני משלמת נראה לי כל הדרך הוגן ונכון. עם השנים, בודקת עם עצמי: למה אני חושבת כך, כשהמערכת כולה לא חושבת נכון כלפי עצמה. כשאני אומרת 'מערכת', איני מתכוונת לבית-חולים ספציפי, או הנהלה, אני מדברת על המערכת הרפואית ככלל, על משרד הבריאות בפרט, על הממשלה באופן חד חלק וישיר. מה כבר אפשר לבקש יותר מלתת לחולה רווחה ותנאים? מה כבר אפשר לבקש חוץ מלתת, למי שמתמסר לחולים, תנאים בסיסיים לעבודה, להגנה, לביטחון? לשכר, לתחושת תגמול הוגנת מכל בחינה?"

"בכל התמונות, במסיבות הגן ובית-הספר של ילדיי, אני מופיעה עם החלוק הלבן, מעולם, אז והיום, לא היו ברשותי תנאים נכונים למקלחת בתום משמרת כדי שאוכל להגיע אל מחוז חפצי נקייה ומוכנה. את ילדיי תמיד אספתי מהגן אחרונים, הייתי מצרה על כך ומסבירה להם מדוע זה קורה, וקיבלתי את תמיכת המשפחה לאורך כל הדרך. תמיד הרגשתי בשליחות ולא עשיתי את תפקידי בכוח. יש זמן בו אני עוצרת וכועסת כל-כך. מדוע אני בהתמסרות בלתי נלאית, והמערכת לא מאפשרת לי לחוש גאה בהתמסרותי? מדוע אחות הולכת, בבוקרו של יום, לעבודתה, ונשרפת למוות? הייתכן? איפה כולם? מדוע, עד לרגע זה, לא זכינו לביקור של מערכת הבריאות אצלנו במחלקה? מדוע אף אחד לא טורח לבוא ולשאול שאלות הוגנות כמו אלו שאני נשאלת כרגע? אני כועסת כי שאלות כגון אלו עולות רק לאחר שאישה נשרפה למוות, וזה מקרה של כולנו במערכת הזו, כולנו המומים ומזועזעים, ומאידך, זה כל-כך צפוי, זה כל-כך נפיץ."

"אנחנו זועקים על תנאים ושעות, על קושי ועומס. מתלוננים ומבקשים הקשבה, שנים על גבי שנים, ורק כשמשהו קורה – מגיעים לשמוע אותנו, זה לא הגיוני. אנחנו מערך הכתף וההצלה לאנשים סביבנו, אנו בין הראשונים – צריכים לקבל מענה הולם לצרכינו אנו."

אני עוצרת את שטף הדיבור הסוער של יעל והיא בשלה מתנצלת שכך היא נשמעת

"אני מצטערת שאני כך, נסערת, אני זועמת כל-כך ואפילו מתרגשת שמישהו מתאמץ להקשיב לדברים הללו."

מהי בעצם הטענה העיקרית שלך כאחות אחראית במערכת הזו?

"צריך שיהיה מי שיקשיב למצוקות האחיות, התפקיד שלהן הוא קשה מנשוא. הראי לי עוד תפקידים רבים בהם יוצאת אישה, מעט לפני ארוחת שישי, לבושה בלבן, לעבודה, בתוך חממת חיידקים, לטפל באנשים חולים, לנגב את צרכיהם, לסייע להם לקום לשירותים, לקלח אותם, לסרק, להלביש, להרים, לחבק גם את המשפחות השבורות שלהם שחרב עולמם בסיטואציות כאלה. אנו עושות עבודת קודש, שגם בני המשפחה לא עושים ברבים מן המקרים, וההערכה רחוקה מלהיות. אין לנו ציפייה להערכה מהאנשים החולפים על פנינו, מבני-המשפחה, הם עסוקים בכאבם, אבל המערכת צריכה להכיל את גודל הקשוי שלנו ואת העומס הריגשי והפיסי. המערכת צריכה לדעת לספק לנו צרכים הוגנים וביטחון."

איך מגיעים למצב כזה של אלימות והאם ניתן לזהות עוד טרם, אדם אלים?

"בהחלט, ניתן לזהות שאדם מעורער עומד מולך. אני, אישית, עברתי השתלמות כזו או אחרת שמחדדת את חושיי ומלמדת אותי לזהות מצוקה, או אדם מעורער מולי. אם היו טורחים להקפיד על השתלמויות כאלה לצוות רפואי, הרבה מקרים היו נמנעים."

בתוך מפגש בין צוות רפואי עמוס וקורס לבין אנשים חולים, פצועים שזקוקים למענה רפואי נוצרת מצוקה דו-סטרית, איך עומדים בזה יום יום בכל זאת?

"כל-כך קשה לי לענות לך השאלה, אך מסתבר שהנה, אף-על-פי תנאים לא תנאים, אנו עומדים בזה בגבורה ומכילים- כל יום- מקרים קשים- של חולים, פגועים, צעירים מבוגרים, תאונות, מוות בטרם עת, ואנחנו מעבירות כרטיס והולכות הביתה. לא אחת, אני מודה, גם אנחנו יוצאות משליטה."

ספרי לי על מקרה כזה, בו היה חוסר שליטה

"מקרה של חולה צעיר, חייל שעבר תאונת-דרכים. כשהגיעה משפחתו, מטבע הדברים היה לחץ ואווירה סוערת. אמו הייתה במשבר נוראי נוכח מצבו, וכשהגיעה אחותה ורצתה להיכנס לראות אותו –  ביקשתי ממנה לא להיכנס. הסברתי שטיפול נמרץ זו אינה מחלקה רגילה, שכל החיידקים שנכנסים פנימה מזיקים ועשויים לגרום לזיהומים. היא כעסה נורא, התנפלה וביקשה ממני להכניסה, בכל תוקף. מפאת העומס הרגשי והפיזי, לאחר שעות עבודה רבות ויום כל-כך קשה שעבר עליי, עניתי לה שאם יקרה ויהיה זיהום – שתזכור שהזהרתי מראש, והיא החלה לגדף לבקש ממני את פרטיי… זה מקרה בו אני יודעת שעם קצת פחות עייפות וקושי – אולי הייתי מכילה את מצוקת המשפחה בצורה אחרת."

בכל אירוע עם מדי האחות

האם את חושבת שכדי להיות אחות – צריכה להיות לך אישיות מסוימת?

"התשובה היא חד-משמעית לא. מה שכן צריך להיות לך היא הנכונות להתמסר ולהכיל מצבים לא נעימים, קשים, כואבים. את צריכה להיות מספיק חזקה כדי לסגור יום ולא לקחת אתך הביתה כעסים, האשמות, ייסורי מצפון ותחושות קשות."

היום, נוכח כל מה שאת מספרת לי – האם היית בוחרת במקצוע אחר?

"ממש לא! לא מצטערת על בחירותיי ואני עדיין, לאחר שנים רבות במערכת, ואף-על-פי תלונותיי ובקשותיי לשינוי, מסורה מעניקה ואוהבת מאוד את עבודתי. אני בסך הכל פה כדי לבקש שהמערכת שתכיל את המפגש הקשה הזה בינינו, העובדים, לבין האזרחים, שצריכים לקבל חיבוק ברגעים הכי קשים שלהם, שהמערכת לא תשאיר אחות לבדה להישרף למוות, כי לא היה איש ביטחון בשנייה ההיא, שיעצור את האימה הזו. מקומם אותי לראות שכשחברת-כנסת מאושפזת – ישנה עלייה לרגל של אנשי פוליטיקה שרים וח"כים. איפה כולם היום? אנחנו היום צריכים את החיבוק הזה, את הביטחון שמחר לא יקרה לנו דבר דומה, את התחושה שיש מי שהפנים ורוצה ליצור מערך מוגן יותר במערכת הזו, כולה."

מה בכל זאת מחזק אותך כל כך נוכח מה שאת מתארת?

"עד היום אני מקבלת טלפונים של תודה והערכה מאחיות שעברו דרכי ואומרות לי שבכל צעד שהן עושות הן רואות אותי מולן, זה אומר לי שהשארתי חותם מקצועי במקומות מסוימים, זה בהחלט מחזק. כמו כן, עדיין להיות מסופקת מטיפול של חולה קשה ולראותו עומד על רגליו, או החיבוק החם של משפחות שכן יודעות לבוא ולאמר 'תודה', אלו הדברים שמחזקים מאוד. חשוב לי לציין שבמקום בו אני נמצאת – אני מוערכת מאוד על-ידי ההנהלה."

למה את מייחלת אחרי מקרה כזה?

"שזה יהיה המקרה האחרון, שמערכת הבריאות תסיק מסקנותיה ותדאג לעובדיה, לצרכיהם, לרווחתם, כך יוכל החולה לקבל טיפול מסור יותר, חם יותר, כך נוכל לזהות מקרים בהם עומד מולנו אדם מעורער, כך נוכל להיות מוגנים יותר, אנו, העובדים, הצוות הרפואי – אם יוקצו משאבים גם לאבטחה נוספת. אני מייחלת לכך שהממשלה תכיר בעובדה שמערכת הבריאות היא מערכת של ביטחון לאזרח, ולא פחות לעובדים בה."

עד תום השיחה הצלחתי 'לשמוע' חיוך קטן, שמבטא תקווה גדולה, ש-מי ייתן ומהמקרה הכואב של הנרצחת טובה קררו ז"ל – יתרחש כבר השינוי המיוחל."

יעל פולישוק. להיות מספיק חזקה כדי לסגור יום ולא לקחת אתך הביתה כעסים, האשמות, ייסורי מצפון ותחושות קשות