זולגות הדמעות מעצמן

אין הורה שלא עובר את זה בפעם הראשונה. התרגשות, בעיניי, לא פחות אפילו מהלידה עצמה.

כשהסתיים בית הספר והצהרון, בסביבות הצהריים ביום ראשון – כל ההורים באו לקחת את ילדיהם מבית הספר, בפעם הראשונה בחיים שלהם. חיכו בהתרגשות לראות את הילד עם חולצת בית הספר. כולם לקחו את הילדים וחייכו חיוך רחב.

אבא של אחד הילדים (מהיותר מתוקים שאני מכיר) הגיע גם הוא וחיפש את בנו. הוא לא מצא אותו בכיתה והחל לחפש באזור בית הספר. כשהוא הגיע לאזור השירותים – הוא ראה את בנו בתוך תא-שירותים כששני ילדים צוחקים נועלים אותו. מהר מאוד הוא 'חילץ' אותו ולקח אותו לביתו.

יום למחרת האימא כבר הוציאה אותו מהמסגרת. היא מחפשת לו כעת מסגרת אחרת. נשבר הלב. לא יודע איך הייתי מתנהג במקום ההורים האלה, אבל שום פיתרון הוא לא מושלם. הנזק כבר נעשה. הילד בטראומה. ביום הראשון של הלימודים! בכיתה א'! הכצעקתה? מה קורה פה?

אבל כל זה היה רק ההקדמה. מה שקרה ביבנה הפך את עולמנו. ילד בן 10 נופל למותו. עוד אחד שאני מכיר בדרך עקיפה. הנסיבות עדיין בבדיקה,ואסור להגיד יותר מדי. אבל גם פה יש, לכאורה, מעורבות חברתית פוגעת. כל מה שעובר לי בראש זה איך ילד בן 10 נופל למותו מהקומה השישית? מה עבר עליו עד אז?

האם בבית הספר ידעו? ההורים? החברים? מישהו? מה לעזאזל עבר על הילד הזה שכל החיים לפניו, שהוא מגיע למצב שכזה?

אני כותב את כל זה בעיקר כדי לפנות להורים ולאנשי החינוך. תדברו איתם. תדברו עם הילדים שלכם. תדברו עם החניכים שלכם. תהיו עם יד על הדופק. אין פה אשמה של אף אחד, אבל יש פה אחריות. אנחנו מגדלים את הילדים, מחנכים אותם, ואז מגיעים מקרים כאלו כואבים, שאסור שיקרו. לאף אחד, משום סיבה.

המקרה הכואב ביבנה עדיין טרי ושובר את הלב. אבל צריך כבר לחשוב: איך מונעים את המקרה הבא? הורים, תדברו עם הילדים שלכם. אל תתנו שיפגעו בהם. תדעו מה עובר עליהם, ולמה. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אף אחד לא חסין.

זולגות הדמעות מעצמן.