השכל ולמד

הוא לא מאמין במסעות הנוער לפולין, מאמין בדוגמא אישית, מפחד לאבד את הרוב היהודי בישראל ולהפוך למדינה דו-לאומית, ומלחדול מלהיות דמוקרטיה, רואה הבדל עצום בין הפגנה למחאת-יחיד, לא מקדיש את המחאה האישית שלו לכשלי הסיגרים והשמפניה – אלא לאבדן הדרך, חושב שיאיר לפיד הוא העתק מדוייק של נתניהו, ו… הוא חשב שיפגין רק למשך משהו כמו עשרה שבועות. היום הוא סוגר יותר משנה וחצי.

אה, כן – ורבים מאד מקשיבים לו – למשל לפוסט שכתב בעקבות תקרית הנאומים של ה'צ'ילבות' נתניהו ואדלשטיין בטקס הדלקת המשואות – שזכה לחצי-מיליון צפיות (!!!) ול-6,000 (!!!) שיתופים, ולא, הוא לא כוכב רשת.

השכל מנהל סוג של חיים קרביים גם כיום, כשהוא לא חייב לעטות על עצמו את סרבל הטיסה וקסדת הכוונות. שניים הם העניינים שעומדים בראש מעייניו בעיסוקיו האזרחיים הנוכחיים: חקר, לימוד והנחלת זיכרון ולקחי שואת מלחמת העולם השנייה – והשתתת חברה טובה יותר – כזו אשר למתבונן מן הצד נראית אוטופית למדי – במדינת ישראל. מטען הערכים שהוא מציג מלמד שאם היה יכול – היה פועל גם להסדרת סדרי העולם כולו, אלא שלעת-עתה הוא מגביל את עצמו לנעשה במכורה.

 

את השכל ניתן למצוא מדי יום שישי בעמדת שומר סף היושרה והמינהל התקין, במחאות היחיד שהוא מקיים מזה שבע שנים, בכל פעם במוקד אחר בעיר יבנה, נושא שלטים בגנות השחיתות השלטונית, ובדבר הכורח להשתחרר מהנהגתו של בנימין נתניהו – כל זאת במסגרת פעילותו הנמרצת ומחויבות עמוקה שנטל על עצמו כשותף בכיר ובולט בתנועות השונות למיגור מה שהוא ועמיתיו בטוחים שהוא שחיתות שלטונית ממדרגה ראשונה  – שלטון נתניהו.

 

שמשייה או מטרייה? המטרה מקודשת בכל מזג אוויר. השכל מתעקש – שינוי, לפני שיהיה מאוחר מדי 

 

ובכוונה נכתב כאן "מה" ולא "מי". בעיני השכל הנגע הבסיסי הוא האווירה החברתית והתרבותית שהתפתחה בשנות קיומה של המדינה, המאפשרת את ההתנהלות הקלוקלת של החברה והממשל. הים זה ביבי נתניהו, מחר זה יכול להיות מישהו אחר – את הנגע צריך להשמיד מהיסוד, לטעמו. וכך מתחברים שני הנושאים הטורדים את שנתו מזה זמן רב: חקר השואה והסדר החברתי בישראל. בעיני השכל,  שני התחומים משיקים ומשליכים האחד על משנהו.

 

אמיר, קצת רקע.

"אני בן 64, נשוי לעליזה, יש לנו ארבעה ילדים ושישה נכדים. יזמתי ביחד עם האלוף במילואים, כיום ח"כ – אלעזר שטרן, את פרויקט 'עדים במדים', והייתי מפקד המשלחת הראשונה של צה"ל לפולין, בחודש אוגוסט 2001. הנסיעה הייתה אירוע מאד משמעותי, וחזרתי עם החלטה להעמיק ידע בנושא. בחופשת הפרישה נרשמתי לקורס מדריכים לפולין  של 'יד ושם', מ-2003 ועד לאחרונה השקעתי כמעט את כל זמני בלימוד ובחקר הנושאים שעניינו אותי. אני לא מאמין במסעות של בני הנוער  למחנות ההשמדה בפולין – המטרה אמורה להיות לא רק להכיל את החוויה, אלא גם לעבד אותה, ללמוד מהתקופה הזו, מה משמעותה עבורנו כבני-אדם, כיהודים, כישראלים."

 

ומה משמעותה?
 

"התובנה הכי משמעותית באוסף התובנות האישיות שלי במהלך השנים היא ההכרה בנטייה של בני- אדם לעמוד מהצד, זו נטייה בסיסית ועמוקה, ראה את האדישות של העולם וגם של העם היושב בציון למה שקורה בסוריה – יש ידיעה אבל אין רצון ומוכנות להתערב. ערב מלחמת העולם השנייה היטלר שלט  ב-300 מיליון איש ב-20 מדינות – כולם ידעו, אף-אחד לא התערב, עמדו מהצד והפנו את המבט לצד השני. כך גם היום. ואת הלקח הזה חייבים להפנים, לכך אני מקדיש את זמני בעיסוק בתחום הזה."

 

אתה עומד ברחוב ומפגין כבר שנה וחצי, למה?
 

"התרבות הישראלית לא מכירה בסוג המחאה הזה, הוא מורכב מדי, זה כמו סוג של פוסט בפייסבוק –  בדמות אדם שצועק אותו ברחוב. ב-32 שנים בצבא אתה לומד שהערך החשוב ביותר הוא הדוגמא האישית. אחרי שאתה מדבר על עמידה מהצד אתה לא יכול לעמוד מהצד, מהרגע שיצאת לדרך עברת את נקודת האל-חזור – כמו בטיסה. כלובש מדים הייתי מנוע מפעילות פוליטית או ציבורית, כמובן – והאמת היא שעד 2015 חייתי בשלום עם מה שקורה כאן, למרות שאני חושב אחרת. אני לא מצביע מסורתי של מישהו, בבחירות אני מבצע הערכת מצב של הרע במיעוטו. 

 

החל מהקמת הממשלה הנוכחית לא יכולתי יותר להכיל את המצב, הרגשתי שהבטן מתהפכת. וזה עוד הרבה לפני פרשיות נתניהו – יצאתי להפגין ברחוב בספטמבר-אוקטובר 2016. למה? ממספר סיבות: האחת – הבנתי שמאחורי חזון 'בר-אילן' של ביבי אין כלום. לא יהיו כאן שתי מדינות לשני עמים – והמשמעות היא שהמציאות ביו"ש הופכת לבלתי-הפיכה, לא נוכל לשנות את המצב. כבר היום אנחנו בדקה ה-90. אנחנו נאבד את הרוב היהודי ונהפוך למדינה דו-לאומית, ובכדי לשמור על הרוב נצטרך לחדול מלהיות דמוקרטיה, ולא נוכל לתת זכות הצבעה לכולם.

 

הסיבה השנייה היא שהבנתי שנתניהו כדי לשמור על מקומו עושה הכל כדי לפלג את החברה הישראלית, והסיבה השלישית היא תהליך הערעור על הדמוקרטיה, בין היתר כפי שבא לידי ביטוי  ב'פסקת ההתגברות'.

 

שחיתות שלטונית היא בעיה קשה, אבל שלוש הבעיות הללו יותר חשובות – וחייבים להבין שהמחאה שלי עמוקה ,זו מחאה על דרך, לא על כשלים התנהלותיים-התנהגותיים. המציאות החברתית נוראית, הדמוקרטיה מתכרסמת על-ידי חקיקית עוד חוק ועוד חוק, ואנו מאבדים את השליטה במדרון חלקלק.

 

את הישראלי הממוצע, הנפוץ, מעניינת המכונית שלו, מעניינות נסיעות לחו"ל ורכישת בית. אבל השורשים רקובים – וזה מסר שקשה מאד למכור. אלה הניצנים של אובדן הדמוקרטיה – אנו מקללים, יורקים, פועלים בחוסר הבנה, בחוסר סובלנות, הכותרות עוסקות רק בעסיסי. אני מזוהה בטעות עם המחאה הגדולה – המחאה שלנו, של היחידים שמביאים כל אחד את מטענו הוא ואת ראייתו וביקורתו, היא לא המחאה הפופוליסטית על סיגרים, גלידת פיסוק ושמפניה. נכון שהמכנה המשותף של כולנו הוא  שתם עידן נתניהו. כשחשבתי כמה זמן אקצה למהלך, בתמימותי הגדרתי לי תחום של עשרה שבועות. אבל מרגע שמתחילים אי-אפשר סתם כך להפסיק, ואוטוטו אני סוגר 19 חודשים של מחאה קשה."

 

תת-אלוף יוצא למחאה נגד הממשלה שבמסגרתה שירת?
 

"אני אכן לא מתאים לפוליטיקה. בלילה שלפני הפעם הראשונה בה יצאתי להפגין לא ישנתי. יש גם  הבדל גדול בין הפגנה לבין מחאת-יחיד. אכן הרגשתי שאני חוצה את הקווים: אני עולה לקרוא לראש ממשלת ישראל להתפטר – הפחידה אותי התעוזה שנדרשה אצלי בשבירה הזו, וגם החשש מהרחוב היה עז. והוא נמשך גם כיום – בשנה וחצי האחרונות התחסנתי, אבל החשש מלווה אותי בכל פעם שאני מגיע למקום חדש. זה אני מול העולם. זה השוני המהותי: בהפגנה אתה מסתופף בקרב  העמיתים שלך, מסביבך יש אנשים כמוך – כשאתה עומד לבד, אתה באמת לבד."

 

יש ימים טובים וימים רעים?
 

"וודאי. כשנהג משאית יורק עליי ומחטיא במילימטר את הפרצוף שלי, זה יום רע. ויש גם ימים טובים, האווירה ברחוב משתנה, האירועים משנים את האווירה. לי נראה שיש רוב מוחלט לאנשים שתומכים, ואני כבר יודע לאיזו התנהגות לצפות. מי שמתנגד יפתח חלון, מי שתומך לא. המתנגד יותר in to it, גם בפייסבוק: תומכים יתנו 'לייק' וישתפו, המתנגדים יקללו – הם יותר 'משקיענים'. עבורי זה בית-ספר של החיים, לא הכרתי את במות האירועים האלה, גדלתי בחממת חיל האוויר, וזה ניסוי חברתי מרתק."

 

בוא ניכנס קצת לעניין של עצם המחאה, מניעיה, דרך התנהלותה, דברים שאתה לומד ממנה – שלא היית מן הסתם למד אם היית אכן מסתגר במגדל השן של הכתיבה בלבד?
 

"תראה כמה התארגנויות מחאה של נשים פעילות, לעומת כמעט אפס התארגנויות של גברים.  'ארבע אמהות', 'נשים בשחור', 'נשים עושות שלום' – נראה שלאגו הגברי יותר קשה להעז ולעמוד בצומת עם שלטים, מאשר לאגו הנשי. זה באמת לא תענוג גדול לחטוף יריקה בפרצוף. בטח כשאתה מפקד או מנהל בכיר, או דמות מוכרת. אני חבר בפורום 'מפקדים למען בטחון ישראל' – לא רבים רוצים לעבור את החוויה הקשה הזו."

 

מתסכל מאד? בסופו שלדבר, אתה יודע, שום דבר לא קורה, אין חדש תחת השמש. מלבד הזיעה שלכם בעמידות.
 

"כשאתה מוחה אתה חייב לגוון. כך היה עם צעדת המחאה ממעון ראש הממשלה בירושלים למעונו הפרטי בקיסריה. הלכנו, יחידים-יחידים – אבל בצוותא, 121 ק"מ ארבעה ימים, הפגנו גם מול בית הנשיא, לטובתו – וכן, מתסכל, כשגם התקשורת לא מתעניינת.

 

באים מיטב האנשים, באמת מלח הארץ, עומדים שעות, באדיקות, מדי שבוע, בשמש, בגשם, לפעמים גם מסתבכים עם המשטרה כפי שקרה לי בתחנת רכבת-מערב ביבנה לא מכבר, לא על-מנת לזכות ביתרון כלשהו, לא על-מנת להתמודד בבחירות, לא על-מנת לבלוט – ואף עתונאי או כתב טלוויזיה לא חושב לעצור ולחשוב רגע מי הם האנשים האלה, מה עובר עליהם, מדוע הם מעדיפים לעשות את זה על פני ישיבה במזגן כתיבת ספרים, טיולים בארץ ובחו"ל, ובילויים עם הילדים והנכדים. אלה לא מני נפתלי ולא אלדד יניב – אלה אנשים שבאמת עושים את זה מבפנים, שישמחו לחזור לענייניהם אבל התחושה של האסון המתקרב והולך מדירה שינה מעיניהם.

אם אנחנו היינו מקבלים את אותו סוג של כיסוי תקשורתי  שמני נפתלי מקבל הדברים היו משתנים. מתייחסים אלינו כאילו אנחנו תופעת שוליים זניחה והזוייה. ואפילו בתור כזו – למה לא להתעניין? הרי גם בתור חבורת הזויים אנחנו סיפור צבעוני, לא?"

 

האמת שדווקא כן, אבל ולפי התיאורייה שגיבשת לגבי העמידה מן הצד – לא קורה כלום וגם לא יקרה כלום. מתרגלים לראות את המנהיג – ואם לאדם טוב בדלת אמותיו, אז למה לו?
 

"אני חשבתי שיצטרפו הרבה אנשים וייגרם לחץ ציבורי שיגרום לו (לנתניהו) ללכת הביתה. זה לא קרה. אבל לא יכולתי לחכות עד הבחירות. יש לנו שנה וחצי לעבוד. יצאתי לרחוב כי הרגשתי שאין  לנו את הפריבילגיה לחכות להליך סטנדרטי של החלפת שלטון וממשל. רוב הציבור הולך בכסומא, אנשים מרוכזים בעצמם.

 

10 שבועות הפכו ל-76. בינתיים – לא עוצר. תצלומים: עמוד הפייסבוק – עליזה ואמיר השכל

 

הדור הצעיר לא פעיל ולא חושב פוליטית. אם ביבי נשאר בשלטון בקרוב מאד ייווצר כאן ואקום שלטוני. הפעילים הם מגיל 55 ומעלה, איפה הצעירים? עמדתי גם בכניסות לאוניברסיטאות באר- שבע ותל-אביב. בבאר-שבע היה יותר טוב, אבל בתל-אביב אפילו לא רצו לקחת ממני פלאייר, חזרתי הביתה כמעט בוכה. אנשים לא התייחסו אליי בכלל, אפילו לא עונים לברכת 'בוקר טוב', הייתי בהלם. וגם הילדים שלי – בני שלושים וארבעים – מדירים את עצמם מהנושאים הפוליטיים ומתרכזים בפרטי שלהם.

 

את הצעירים יותר מעניינת הפגנה למען ליגליזציה של קנאביס, או לצאת לקרב נגד ייבוא בקר מאוסטרליה, או על מחיר הקוטג'. אבל כשנוגע לדברים הכי בסיסיים, החיים שלנו כאן – זה לא מעניין – אפילו על מחאת הדיור ויתרו. היה קיץ אחד מדהים, בו היה נדמה שיש תקווה – ואז היא גוועה. ואנחנו נשלם מחיר יקר. אני עומד שם בשביל הילדים והנכדים, אני כבר יכול לנוח במזגן, לא להתבשל בחום אין לך מושג איך שזה בקיץ, אני משלם מחיר בריאותי, כי בעוד כמה שנים הכל יהיה כבר בלתי-הפיך. הדור הצעיר, דור ההמשך, אפילו לא מתעניין בלהיות מנהיגים.

 

האמירות התכופות שאני שומע מהקהלים הצעירים הן בסגנון: "כל הפוליטיקאים מושחתים" – הייתי בשוק, ואז הבנתי: זה מה שהם מכירים, דרעי, הירשזון, אולמרט, בניזרי, קצב – הם לא מכירים פוליטיקה אחרת. ובצומת אני שומע את: "מי צריך דמוקרטיה?". והדברים מחלחלים."

 

עכשיו אני מבין את הבנאליה של התהייה מדוע אתה לא הולך לפוליטיקה ולהשפיע. העולם שבו אתה מנסה להשפיע והעולם שההנהגה מנהלת, הם יקומים שונים. גם 20 כמוך ייטמעו במערכת, וגם אם לא תיסחפו ברוח ממילא לא יהיה לכם חופש פעולה. יש לכם יותר עצמאות בצומת מאשר כחבר כנסת.
 

"אל בן אדם בודד עם שלט שעומד שעה בכביש נחשפים 3,500-4,000 איש, כשהלכנו לקיסריה פגשנו עשרות אלפים שנחשפו למסר. זו העשייה שאנחנו חושבים שבסופו של דבר עשוייה להשפיע. כולם רוצים רק איכות חיים ושקט, גם בהתיישבות העובדת – שפעם הייתה הבסיס להכל. הם חיים להם בסביבה בה הכל ירוק, שמורת-טבע, גן-עדן – קבוצות שלמות שחיות באוטופיה."

 

חוסר האמון שלך במנהיגות הוא בהיבט הבטחוני או בהיבט ההתנהלותי?
 

"אני מניח שיש קשר בין המצב האישי אליו נקלע נתניהו, אבל אם להיות ישר אני חושב שברוב המקרים הוא מתנהל בזהירות. הוא לא היחיד שמדחיק את הדבר הזה שקוראים לו עזה – מה הוא חושב, שהאנשים שם ייעלמו? בסוף יפרצו את הגדר. הסיפור של השטחים זה עצימת עיניים, ומדינה דו-לאומית תהיה הסוף של החלום הציוני."

 

למי תצביע בבחירות?
 

"מודה שבקדנציה הראשונה הצבעתי 'יש עתיד'. זה לא יקרה שוב, יאיר לפיד הוא תואם נתניהו לחלוטין. השאלה מספר אחת בצומת היא: "אבל מי יכול להחליף את נתניהו?". מדינה שמייצאת את  הכשרונות הכי גדולים לעולם, ושואלים מי יחליף?"

 

הכשרונות האלה לא מגיעים לשם.
 

"אז אני עונה, למשל – אבי דיכטר. ובכל מקרה תמיד צריך לבצע את החישוב של הרע במיעוטו,. ברירת המחדל תמיד תהיה הבחירה הכי טובה – כי קשה עד בלתי-אפשרי למצוא חליפה תפורה. במציאות של היום – אני נוטה לבטוח באבי גבאי. מנהיג לא נמדד אצלי ביכולת הדיבור שלו, אלא במעשים שלו, וגבאי הוא השר היחידי שקם ועזב הכל בגלל שהדרך לא נראתה לו. אני נותן לו הרבה נקודות על זה."

 

כי אתה  תמים, עדיין?

"תראה, להיות מונהג על-ידי מישהו חדש, זו תמיד חידה. אבל אסור שהיא תנציח את המצב הקיים. הסטגנציה היא אם כל חטאת."

 

אותי מפחיד למסור את חיי בידיים של טירון.

"העניין הוא לא במנהיג לבדו – זה גם המסר שנעוץ בבסיס המחאה שלי. זה לא אמור להיות שלטון יחיד. העניין הוא באנשים – והאנשים יכולים להיות מסוג שרת התרבות שלנו, הנושאת דרגת תת-אלוף, וגורמת לי להתבייש בדרגת תת-אלוף שלי. אבי גבאי צריך את האנשים הטובים והנכונים לידו. וכן, על תחלופה יש מחיר וצריך לשלם אותו.

 

אבל אנחנו כבר לא בדור הנפילים, אלא בדור הנפולות. אותי זה מפחיד, אני צריך מנהיג.
 

"מנהיג צריך חזון – ולנתניהו אין. בן-גוריון, אהוד ברק, שמיר, רבין, גם שרון – לכולם היו חזון ודרך. מה האיש עשה בעשר שנים – שום דבר! ואת הרחוב זה לא מעניין."

 

תגיד, אמיר, אני בהחלט מבין שברמת ההכרה והמודעות הציבורית-סוציולוגית שלך אתה לא יכול להתעסק עם ביוב ושיפוץ כיכרות – אבל בהקשר לפוליטיקה המקומית: האם גם אתה לא עומד מהצד? ידוע לכל שאתה לא מעוניין ולא מוכן להכנס לפוליטיקה המקומית. אבל אתה חי כאן 38 שנים.
 

"אני באמת לא מתאים לפוליטיקה. לא מרכזית ולא מקומית. אתה יודע שהיום לפילים יש עור של נתניהו. לי אין. אני לא בנוי לזה."

 

אבל אתה לא נעלב מאלה שיורקים עליך.

"כי פיתחתי שכבה דקה של עור כזה, אבל רק לטובת המחאה. ותראה, אם לנהל עיר היה כמו לנהל בסיס, כשאין קואליציה שאתה צריך להשביע ואופוזיציה שאתה צריך להילחם בה במקום לעבוד, ואתה יכול לבנות ולטפל בכל לפי החלטתך – הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. לפקד על בסיס זה כמו להיות ראש עיר, אבל בלי מועצה. יש לך פורום מפקדים, אבל זו פולטיקה אחרת, עם קודים אחרים של כבוד ואחריות.

 

אתה שואל האם זו לא עמידה מהצד? השאלה היא האם יש לך את הכישורים לזה, אני איש מוכשר ומנוסה – אבל לא בכל ולכל דבר. אם היית נותן לי לנהל את העיר כמו בסיס – הייתי לוקח בשתי ידיים."

 

מה דעתך על ראש העיר, צבי גוב-ארי? מהתרשמות שלי הוא איש חזק, ביצועיסט, לא מתפשר, מכיר את החומר ואת העבודה הרבה יותר טוב מכל המלעיזים והמתנגדים והאופוזיציונרים.
 

"הוא היה ראש להק כח-אדם בחיל האוויר, התפקיד אותו אני מילאתי. אין ספק שהוא שתלטן, ריכוזי, בוטה – אבל בסך הכל עושה עבודה בסדר. אלא שכל גלגל צריך להחליף, הוא נשחק. כל אחד צריך ללכת הביתה מתישהו."

 

***

 

אמיר השכל בפייסבוק – מומלץ להציץ

 

***

 

אמיר השכל: "על מנהיגות, ערכים ועמידה מהצד"  –  מתוך נאום בעצרת בכיכר 'הבימה' בתל-אביב:

 

"ב-1987, בעת שפ***יקד על טייסת F-15 , שיגר בטעות סא"ל עמוס ידלין, לימים האלוף ידלין, ראש אמ"ן, טיל, ופגע בבן-זוגו למבנה, המטוס הפגוע נחת בשלום. למחרת פנה ידלין למח"א וביקש לסיים את תפקידו.

 

ב-2006, פיקד אל"מ במיל' ארז רון על בסיס ח"א בנבטים. בבסיס נאנסה נערה על-ידי חיילים. לאחר סיום הטיפול באירוע, ביקש ארז לסיים את תפקידו ולפרוש מצה"ל. במכתבו למח"א הוא כתב, בין השאר: "עתה, לאחר שממצאי החקירה מצביעים ללא צל של ספק כי אין פה אשמה וגם לא אחריות ישירה, אני חש שהגיעה העת להעביר את הפיקוד על הבסיס. הדוגמה האישית הייתה תמיד ערך מוביל עבורי".

בדצמבר 2016 נגנב מחשב מביתו של אלוף במיל' חגי טופולנסקי. הוא נחקר בחשד שבמחשב אוחסן חומר מסווג בניגוד לנהלים. יום למחרת הודיע חגי על פרישתו מצה"ל.

 

שלושת האירועים שתיארתי מבטאים יושרה, לקיחת אחריות ודוגמה אישית. בלעדיהם אי-אפשר, לעניות דעתי, להנהיג ולהוביל.
במשך 32 שנים שירתתי בצה"ל בחיל האוויר, שנים רבות כמפקד, הערך המוביל עבורי היה דוגמה אישית, מעולם לא דרשתי מאחד מפקודיי מה שלא דרשתי מעצמי.

 

לצערי, כשמדובר במנהיגות פוליטית הערך היחיד שמוכר לפוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, הוא שרידות אישית. בראשות הממשלה עומד אדם חסר חזון, לא-אמין, שקר הוא לחם-חוק עבורו, כוחני ומניפולטיבי. מאיר דגן ז"ל אמר עליו: "בחיים לא ראיתי אותו לוקח אחריות על משהו". נהנתנות ותחושת 'מגיע לי' מאפיינות את אורחות חייו. דוגמה אישית היא ממנו והלאה. מה שמוביל את נתניהו היא שאפתנות ונחישות להישאר בשלטון בכל מחיר, גם במחיר פירוק החברה הישראלית, ערעור יסודות הדמוקרטיה והרס החלום הציוני על מדינה יהודית ודמוקרטית.

 

ואתם, שרי הממשלה וחברי הכנסת שמרכיבים את הקואליציה, תתביישו. אתם רואים ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, ראש ממשלה שתוקף בחמת זעם את שומרי הסף. אתם שומעים, רואים – ודוממים.

 

אני מבקש לקרוא מעל במה זו לכל העומדים מהצד ותחילה, למפקדי צה"ל בעבר ובראשם שני הרמטכ"לים לשעבר – רא"ל מיל' גבי אשכנזי ורא"ל מיל' בני גנץ. האלוף במיל' אמנון רשף ותנועת 'מפקדים למען ביטחון ישראל'. המפקדים שחינכו אותנו תחת הקריאה: "אחריי", שנדמו. אני מבקש לקרוא לאנשי הרוח, ובראשם לסופרים עמוס עוז ודוד גרוסמן – עם שניהם התכתבתי ודיברתי ולצערי הם בוחרים להמשיך לחיות בבועה בעוד השטח בוער. אני מבקש לקרוא לחתני פרס נובל הישראליים ובראשם לפרופסור דן שכטמן שביקש להיות נשיא המדינה – היכן אתה אדוני? מדוע אינך משמיע קול? אני מבקש לקרוא לפוליטיקאים לשעבר, בדגש לאנשי הליכוד המקורי ובראשם מי שהיו ח"כים ושרים בישראל, דן מרידור ורוני מילוא.

 

אני מבקש לקרוא לאמני ישראל ואנשי האקדמיה שיושבים במגדלי השן ולא עושים דבר.

 

רבותיי העומדים מהצד – ברחוב בלפור בירושלים יושב קיסר, מעשן סיגרים, שותה שמפניה וצופה כיצד אנו הולכים ומתקרבים למלחמת אזרחים, כיצד הפלא הזה שקוראים לו ישראל הולך ונרקב בשחיתות שלטונית. ההיסטוריה תשפוט אתכם לחומרה על שישבתם, צפיתם ושתקתם. אלברט איינשטיין אמר: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלה שלא עושים דבר בעניין".

 

***

בשבע השנים האחרונות הוציא השכל לאור שלושה ספרים:

הסוהר מבלוק 11 – סיפור חייו המדהים של יעקב קוזלצ'יק, דמות יוצאת דופן גם בהקשר הלא יאמן של גורל יהודי אירופה במלחמת-העולם-השנייה.

 

גיבורים רגילים – באפילה הכללית שירדה על אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הבליחו בתפזורת דלילה ניצוצות חיוורים של אור. מאחורי הניצוצות הללו עמדו אנשים יחידי סגולה ויוצאי דופן, שסיכנו את עצמם ואת משפחתם כדי להציל יהודים. לימים הוכתרו הללו, על ידי "יד ושם" בירושלים, בתואר 'חסידי אומות העולם'. זהו סיפורם.

 
על זיכרון ושכחה – המקרה של זורין, ביילסקי ואנליביץ'. מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו וארשה, היה והינו סמל מזהיר, המייצג כבר 70 שנה את הגבורה היהודית בשואה. עם זאת, המיתוס הענק שהתפתח סביב דמותו – גם עקב מניעים פוליטיים – לא איפשר כמעט דיון אובייקטיבי בגילויי גבורה ובסגנונות מנהיגות אחרים באותה עת אפלה.