השחיינית האולימפית מיבנה, והכרישים שגרמו לה לפרוש

מה קרה לאורך הדרך?

"מאיפה להתחיל… השנה הבטיחו שהכל יהיה שונה, הביאו מאמנת בכירה מאוד מחו"ל, בנו נבחרת חדשה בתנאים הוגנים, ונראה כאילו משהו באמת השתנה, ואולי זה רק נראה ככה… הסכסוך בין המאמנות והאגודות השונות נשאר, שוחד (שראיתי במו עיניי), מעמדות בשל העדפות התחזקו, וקשרי מרמה נרקמו. הענף כבר לא כל-כך תמים, והכל כבר לא נראה כל-כך ורוד. בכל שנותיי בענף שמעתי וחוויתי על בשרי את עניין 'שיבוץ הבנות' בשל אינטרסים אישיים, בהתעלמות מוחלטת מהישגיהן הספורטיביים. הרבה פעמים, בעת שעמדתי על הפודיום היו – ולא מעט – אנשים אשר ערערו על מקומי והישגיי ואמרו כי ההישג אינו הוגן ומושפע אך ורק מהפרוטקציות שאני מקבלת."

בנות נבחרת ישראל בשחייה צורנית בפעולה. צילומי ארכיון

ובאמת, את קיבלת פרוטקציה?

"הנה אני אומרת זאת בפה מלא, מ ע ו ל ם לא השתמשתי בשום גורם אשר עשוי היה להשפיע על מקומי. ההורים שלי לא שופטים ולא חלק מהאיגוד או האגודה אותה אני מייצגת. וכן, בכל אחת מהקטגוריות יש קבוצה לא קטנה של הורי בנות מהענף. כלי העבודה היחיד שבו נעזרתי היה גופי, ששירת אותי לאורך כל שנותיי בענף. אני, לעומת ספורטאים אחרים, מעולם לא עירבתי מקצוע ומשפחה, לא הייתה אף מאמנת שאהבה אותי יותר מכולן, ולא היה אף חבר איגוד שהיה מקורב אליי. אני בענף לגמרי לבדי, סומכת על עצמי, על גופי, על המאמנת שלי (שהייתה מנודה מאוד השנה), ועל האימונים היום-יומיים. כשלא מגיע לי מקום על הפודיום – אני לא אעמוד עליו, וכשכן מגיע לי – אני עומדת על אחד משלושת המקומות בביטחון מלא ובגאווה. כאשר מתחרותיי – וכאן אציין: המאוד חזקות – עוקפות אותי – אפרגן להן מכל הלב, ובחיים לא אערער על מקומן."

תשתפי אותנו בתחושותייך, אביב

"כבר בתחילת העונה הרגשתי נסיונות רבים כלפיי לשבירה מנטלית, הרגשתי שעניין המעמדות מתחזק, וכאילו 'המעמד' שלי שואף לתחתית הפירמידה. בהתחלה לא נתתי לזה להשפיע עליי, אבל עם הזמן הרגשתי יותר ויותר מובסת, ובהרגשה הזאת הייתי הולכת לכל אימון. הרגשתי שלי אין שום נציג בענף, מלבד עצמי, בעוד שלכל אחת מהבנות יש נציגות בענף – מאמנת, אימא, אבא – ואני, לגמרי לבדי. בתחושת ה'לבד' הזו הייתי הולכת לאימוני נבחרת ישראל, ומנסה לשכוח בעת האימון מהמעמד התבוסתני שלי. לפעמים זה צלח ולפעמים לא, הרבה היה תלוי במהלך האימון עצמו. לרוב היה קשה לשים את הדברים בצד ולהתאמן, כי גם באימונים הייתה חלוקת מעמדות, ואיכשהו תמיד אני הייתי בעמדה החלשה, תמיד הייתי בפה של המאמנות בצורה שלילית, ולאט-לאט הפכתי מ'אביב החזקה' ל'אביב המושפלת והמובסת' – שורשים שמלווים אותי מתחילת העונה בתור מוטיב חוזר."

נבחרת ישראל בשחייה צורנית-אמנותית. אביב בובליל משמאל (ליד המאמנת לנה אנפרייבה)

ניסית להילחם בזה?

"הרבה יגידו שאני בחרתי לשים את עצמי במקום הזה. אני יכולה להעיד על עצמי, ואני חושבת שגם מי שמכיר אותי יגיד לטובתי, שאני נלחמת על מקומי – ואם אני לא נכנסת מהדלת – אני אכנס מהחלון, וגם אשבור את הקיר אם צריך. אני לא מרחמת על עצמי ולא ארגיש נוח בעמדה חלשה. אני עקשנית, וכשצריך – הולכת  גם ראש בראש. קשה מאוד לתת לי להרגיש בעמדה הזו. אז בהתאם לזאת, לא, לא אני בחרתי במשבצת שהכניסו אותי אליה. בכל 20 שנותיי מעולם לא היה בן-אדם בסביבתי שיכול היה לומר עליי שאני חסרת ביטחון, אני האדם האחרון שעד השנה אפשר היה להגיד עליו את זה. כואב מאוד שהדרך לטופ בענף היא קמפיינים ויחסי-ציבור, פרסום והפעלת קשרים. אם היינו מחליטים באופן קבוע שמי שנוגע ראשון בקיר או עוצר את השעון בזמן הכי קצר הוא המנצח, מה היה אז? לאן נעלמה התמימות של לעשות משהו כל-כך שונה ומיוחד במים?"

"וכאן שוב השאלה: מה לעשות? האם להמשיך בכל מחיר? לקחת נשימה עמוקה ולוותר? אם לומר את האמת, אני כבר לא יודעת. מכל הצדדים, אביב היא כבר לא אותה אביב." היא מסכמת בכאב.