הרב הצבאי הקרבי שלנו, ישראל לרר: "אשתי היא הגיבורה האמיתית"

אלו דברים מובנים מאליהם, אך לרר גם עשה מעבר לכך, ואף דאג לאוכל ולציוד, חלקו מ'מפעל החסד' שהוא מנהל ביבנה, וגם מתורמים רבים שהצליח לגייס.

אך מה שהכי חשוב לו, מאז שהצטרף לגדוד לחימה בעזה, הוא חיזוק רוח הלחימה, המוטיבציה לשירות בצה"ל, הערכים בקרב מפקדי וחיילי צה"ל מתוך היהדות.

מתי התגייסת לצה"ל ומדוע?

"קודם כל אני חייב להגיד שבחיים לא חשבתי שאגיע לאן שאני נמצא היום. התגייסתי לצבא בגיל מאוד מאוחר, כשהייתי בן 28, לפני 5 שנים," מספר לי הרב ישראל לרר "הסיבה היא פשוט מאוד, למדתי עד אז לימודי רבנות. 

מדוע התגייסתי? כי צריך, כי אבא שלי עשה צבא, סבא שלי עשה צבא… זה דבר שהוא מאוד חשוב, לתת את השירות למדינה שלנו, לקחת חלק, כמובן במידת היכולות שלנו, כאנשים דתיים חרדים."

ויש לו יתרון, לרב לרר, הוא לא מפקד ולא לוחם, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהיחידה הצבאית, הוא מעין מתווך, נקודה זו נותנת לו המון חופש פעולה, וזהו כוחו. אמנם, מפקד היחידה אחראי על ניהול הלחימה, אך לשם כך הוא מסתייע באנשי מקצוע. וכמו שיש למפקד אנשי מקצוע שמלמדים את החיילים להפעיל כלי נשק כאלה או אחרים, איש המקצוע שמסייע למפקד בנושא חיזוק רוח הלחימה של החיילים – הוא רב היחידה.  

על הרב לחזק את רוח הלחימה, על-ידי הנחלת רוח היהדות וערכיה ביחידה, תוך הדגשת המישור הלאומי של הקשר עם ארץ ישראל ועם עם ישראל לדורותיו. לרר חש מחויבות לגרום לכך שהחייל יראה את עצמו כטבעת בשרשרת הדורות של האומה. עם ישראל קיים דורות על גבי דורות, מעין מרוץ שליחים, שכחלק ממנו גם החייל נושא את הלפיד.

ותהיו בטוחים שחייל שיש לו הבנה עמוקה כזו על מקומו בעם ישראל, ועל הקשר בין העם והארץ, הוא לוחם הרבה יותר טוב, בעל יותר תעצומות נפש להתמודד עם כל הקשיים שעוברים על החיילים בזמן הקרב, ואין לי ספק, בזמן שאני מראיינת אותו ומתרשמת מאופיו, שהוא עושה זאת בדרכי-נועם, כך שערכי הרוח והמוסר של היהדות, ילוו את החייל גם לאחר המלחמה, לחיים האזרחיים.

ספר קצת על המסלול שעשית בצבא

"עשיתי טירונות ולאחר-מכן שירות מלא, בבסיס חיל האוויר פַּלְמַחִים (בטייסת מנהלה ברבנות בח"א 30), ובתום השירות החלטתי שאני רוצה לעשות מילואים (רוב האנשים שמשרתים ברבנות אינם עושים מילואים, וגם אם עושים – זה לבוא להכשיר מטבחים לפני פסח וכו'), ולי היה חשוב כן לעשות מילואים, ולשם כך יצאתי לקורס קצינים כדי להיות רב גדוד במילואים, כאיש משפחה, ובזכות אשתי הצדיקה (רחל-מרים-חיה, או כפי שהוא מכנה אותה רוח'לה), שאיפשרה לי לעבור קורס ממושך של מספר שבועות (חודשיים), ואז כבר היינו עם 4 ילדים, ואז אמרתי 'אני לא אבזבז את הזמן של שנה וחצי -שנתיים' אלא אעשה מילואים משמעותיים, 'חתרתי למגע' ונעזרתי בחברי הטוב (היבנאי) אסי אטיאס שהוא בשעת חירום מ"פ מפקדה, וסייע לי להגיע לקו החזית, בלי לחשוב שאכן תפרוץ מלחמה, התחלתי אימונים עם הגדוד בצאלים, ולצערנו פרצה המלחמה והגדוד נכנס לעזה, כרב הצבאי הגדודי, עם כל התפקידים שמנית קודם לכן."

אתה מתפקד לבדך, מה בעצם צריך לעשות, ומי מסייע לך?

"הצלחתי לגייס לצדי עוד שלושה חברה', שזה שיא בתקינה שלי. אני מגיע לתפקיד הרב הצבאי, ברבנות הצבאית יש בעצם שני שני דברים שהרבנים אם הם עושים את העבודה שלהם כמו שצריך אז זה מאוד מאוד חשובים, אחד זה דבר ברור, ואני מאמין שכולם מכירים זה כל הטיפול בחללים, כל הטיפול בשטח, אתה לא רואה כלום על פי היהדות בשגרה. בחירום הטיפול בחלל הוא שונה, המפקד אינו מוכשר לכך וגם הלוחמים אין להם אין להם ידע, אין להם הכשרה, הם מדברים על התוכנית ועל הסיכונים, ועל הטיפול והפינוי הרפואי בפצועים, וכאן אנחנו נכנסים עם כל הנושא של טיפול בחלל (זיהוי, טיפול, ניקוי, זיכוי), וכל זה בעצם בשביל להמשיך לאפשר ללוחמים להמשיך את הלחימה כי כשיש אירוע כזה אף אחד לא מתפקד, ואנחנו לוקחים חלק בלדאוג לרוח הלחימה. השמחה היא קריטית להצלחת הלחימה."

בפעילות אזרחית – הדלקת נרות חנוכה בבית הספר מרחבים ביבנה

מה קורה כשהלוחמים יוצאים הביתה להתרעננות? מה אתה אומר להם?

"זה קשה, החייל יוצא החוצה, מגיע משדה קרב (מסכנה תמידית, כשאתה רגע חי רגע לא) לבית קפה רגוע בתל אביב, לדוגמה, ואתה מתחרפן, הרגשה שאין מלחמה, כשבעזה ברור לך מה אתה עושה – בחוץ אתה מתבלבל. אז כאן אני נכנס לתפקיד. ערב לפני היציאה הביתה (לא שנייה לפני היציאה) אני עורך להם שיחה ומסביר את החשיבות של החזרה לשדה הקרב, וכפי שאמרתי, לעשות זאת בשמחה. אני מקשיב להם ולצורכיהם, לדוגמה שהרבה ביקשו תפילין ודואג להם לתספיקי הדת שהם מבקשים."

בפעילות צבאית – הדלקת נרות חנוכה בשטח רצועת עזה

אתה גם הרב בשכונה החדשה ביבנה, נאות שמיר, איך אתה משלב את זה?

"אני גם מתגורר בשכונה וזמין לענות על כל שאלה שמתעוררת. יש בשכונה באמת קהילה מאוד מאוד מיוחדת, כל אחד לקח אחריות על משהו, אחד אחראי על הקידושין, אחד אחראי על בית הכנסת, וכו', ודווקא בתקופה שאני לא הייתי כאן, ולאחר שבהתוועדות של אחת השבתות שהגעתי אליה – שוחחתי אתם על חשיבות מצוות הנחת תפילין, כשיהודי מניח תפילין – הוא פועל פחד על האויב! ולא חשוב איפה אתה נמצא – אתה עוזר לאנשי הצבא במלחמה. ובעקבות כך הם 'נכנסו מתחת לאלונקה' והחלו להציב דוכן תפילין במרכז הקניות של השכונה (ליד אורן משי) וכל שבוע, ביום שישי, שני חברה' אחרים מניחין תפילין למי שחפצה נפשו, וחלוקת נרות לנשים לשבת. דווקא בימים שאני לא נמצא כי אני בצבא, הפעילות אפילו גדלה, הם לקחו אחריות מוגברת הם בעצם אומרים: 'הרב לא נמצא כי הוא נמצא במלחמה – אך אנחנו לוקחים חלק ומוכיחים לו שהוא לא זנח את השליחות ולא הפקיר אותנו'. היינו צריכים לעבור לבית כנסת זמני משלנו בשמחת תורה, דבר שנקטע בגלל המלחמה, ובינתיים אנחנו מתפללים במבנה בית-ספר 'ניצנים' (התיכון למנהיגות דיפלומטית) בקומה העליונה, והמבנה שהוקצה לנו על-ידי העירייה, ברחוב הרצל בפאתי השכונה, וזו ההזדמנות להודות לראש העיר, רועי גבאי, לפאלי כהן, לעופר תורג'מן ולעיריית יבנה, על שאיפשרו לנו את המקום הזמני עד לבניית בית כנסת קבוע ברחוב עוזי חיטמן." 

המשפחה מבקרת בחזית (עד היכן שמותר כמובן) והתינוקת החדשה שהצטרפה למשפחה בזמן המלחמה

שמעתי שפגשת בין הלוחמים שנפצעו את היבנאי, עמרי ארנטל, ועל הנס שקרה לו. ספר!

"אני לא ידעתי שעמרי הוא יבנאי וגם הוא לא ידע מי אני, סיפרתי קודם על עניין התפילין שחילקתי לחיילים, אז עכשיו נכנס סיפור ה'נס' של עמרי. נתתי לעמרי ולחברו, מקס (מקסים), תפילין, הדרכתי אותם שהכי חשוב זה קריאת 'שמע' וסימנתי להם בנוסף גם את 'תפילת השמונה עשרה', שיבצעו את התפילה רק כשיש להם זמן ואם הם רוצים, ונפרדנו ל-3 שבועות, ולאחר שעמרי נפצע בואתי לבקר אותו בבית החולים, הוא אמר לי 'אני חייב לספר לך', הוא קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, אך ביום שישי לפני שנפצע חשו צורך לכבוד שבת לקרוא גם 'שמע' וגם קריאת 'שמונה עשרה'. תקשיבי, קרה לו נס! את יודעת מה זה לקבל כדור של קלאץ' לעבר הראש?!?!? עבר עורק ראשי, גולגולת, צוואר, ושט… זעזוע לכל הגוף. הוא חי והוא בסדר תודה לאל."

העזר כנגדו – רחל-מרים-חיה, רוחל'ה:

תחזרו תיכף לציטוט הפוסט של עמרי ארנטל מתוך הפייסבוק שלו, לא לפני שנגיע לעיקר הכתבה, רעייתו של הרב ישראל לרר, הלא היא רחל-מרים-חיה… רוח'לה, אותה הוא מכנה 'גיבורה' ו'אלופה אמיתית': "היכולת שלי לבצע את המשימה היא בזכותה, והיו רגעים קשים, אך היא זו שאיפשרה את זה. היא מקריבה והיא מיוחדת." ואני מסכימה עם כל הגדרה שלו, האישה, האימא, שמלבד לדאוג לבעל, שנמצא בשדה הקרב המסוכן, שעזב כשהיא בתחילת החודש השביעי להריונה, מגדלת (כמעט לבדה, משפחת לרר מסייעת) עוד חמישה ילדים קטנים, ובינתיים הספיקה להיוולד תינוקת שישית במספר, העונה לשם נחמה-דינה, במזל טוב.

איך מתנהלים בחודש שמיני להיריון, כשהגוף כבר מסורבל יותר ומתקשה לעשות פעולות טריווויאליות, איך מארגנים בית עם חמישה ילדים די קטנים (התאומות הבכורות בנות 7 בלבד, בן 4.5, 3.5, שנה וחצי) אנחנו לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין, ואולי נשאיר זאת לכתבה אחרת שתוקדש לה בלבד! 

אנחנו רק יכולים להצדיע לה!

הפוסט של פצוע יבנה, הגיבור שלנו, עומרי ארנטל, לוחם במילואים בהנדסה קרבית ודובר אגף השיקום במשרד הביטחון, נפצע קשה בעזה כשנורה מפיר מנהרה – וניצל בנס (לא נגענו):

"השביעי באוקטובר שלי התחיל בכלל בבוקר שמשי בלב העיר אמסטרדם. במהלך טיול לפני גיוס עם האחיין האהוב שלי גיליתי על הזוועות שמתרחשות באותו הרגע בישראל ולא יכולתי להישאר אדיש אליהן.
הטיול נהרס כמובן. לא הצלחתי לטייל בכיר המדהימה הזו כאילו כלום לא קורה במדינה שלי. הטיסה בוטלה ובעזרת חברים טובים הצלחתי למצוא את הטיסה הכי קרובה לארץ ביום שלמחרת.
עוד באותה השבת התקשר אלי המפקד / החבר הטוב שלי ביטון. אמרתי לו שאני כרגע תקוע באמסטרדם אבל ברגע שאני בארץ אני מצטרף אליו "באש ובמים".
כך היה. נחתתי בארץ. מיד נסעתי לראות את הילדים האהובים שלי שהיו באותה עת בכנרת אצל המשפחה ומשם ישירות לצה"ל. גיוס מהיר, הצוות שלנו מוקף מאחים בדם: אריאל לורך, איתן אטיאס, עדי מרגוליס ואמיתי חן. כאלה שאתה מוכן לחטוף כדור עבורם ככה תמיד אומרים.
הפעם הצטרף אלינו גם מקסים, חבר ותיק מהפלוגה שכבר סיים את שירות המילואים חובה שלו אבל לא יכל להישאר אדיש וברגע שהגיע אליו הצו גם הוא התייצב ראשון ללחימה.
שלושה שבועות של אימונים, הכנות, תרגולים ואז הגיע רגע האמת. "קדימה טלפונים לברוסים, לעלות על הכלים נוסעים לעזה".
ההתחלה הייתה מוזרה. אתה נכנס לשטח אויב ואתה יודע את זה אבל זה מרגיש כמו בית. האויב מפחד ולא מתקרב אליך, אנחנו גם תמיד בגל השני ככה שאין חיכוך יותר מדי. מפוצצים בניינים, פירים, פותחים צירים וממשיכים הלאה.
חוזרים לארץ ושוב עזה. ככה כבר כמעט שלושה חודשים.
בשבוע שעבר משהו השתנה. "זאת ההתקפה האחרונה" הם אמרו. היא תהיה ארוכה יותר, מורכבת יותר ומשמעותית הרבה יותר. אנחנו נוסעים למחנות הפליטים מהם יצאו כוחות נוחבה למתקפת ה7.10 על קיבוצי צפון עוטף תקומה.
כל מקום שהגענו אליו היה נראה כמו קן צרעות. מצאנו רובי צלפים, קלצ'ניקובים, מפות לתכנון המתקפה, משגרים, רקטות ארוכות טווח ומה לא. בחמישי האחרון התחלנו מתקפה על מתחם חדש מחנה הפליטים הקרוב ביותר לכפר עזה. סה"כ 3 ק"מ מבדילים בינו לבין הקיבוץ השלו. 3 ק"מ של תהום עמוקה.
בבוקר שישי יצאנו לחפש את מתחם המנהרות של האזור. לא עברה שעה וכבר נמצא פיר איכותי. כזה עם חיבורי חשמל, טלפון, אוויר ועוד.
נזרקו רימונים לפיר ועמדנו לחפות את האזור עד להגעת כוחות מיוחדים שיחקרו אותו.
עם קצת בלאגן באזור קלטתי שהפיר עצמו ללא שמירה ומיד כרעתי ברך וכיוונתי קנה פנימה. לאחר דקה זיהיתי תזוזה. לחצתי על הפנס לראות אם יש צל ומיד קיבלתי צרור של רובה לתוך הפנים. שם התחיל הנס האישי שלי.
תוך כדי אני קולט שקיבלתי כדור, התחלתי לזחול ליציאה מאזור הסכנה למקום בטוח."

עמרי ארנטל (פצוע משמאל) עם הרב ישראל לרר ועם אביו, חיים ארנטל

צפו והתרשמו מגלריית התמונות: