הצצה למסע

במסגרת הפעילות הענפה של המתנדבת עינת מזרחי היא מרכזת מתנדבים, מארגנת אוכל בחגים – כחלק מפרויקט כרובית ופרויקטים עצמאיים אחרים, משיגה ציוד לבית הספר ועוד, ובשנתיים האחרונות מקיימת גם פעילות עם ובעבור יוצאי אתיופיה.

 עדן, עם עינת והבנות התומכות

"אני מקיימת מפגשים שבהם מתנדבים, יוצאי אתיופיה מספרים בסלון את סיפורם האישי" מספרת עינת. הרעיון למעשה דומה למיזם של 'זיכרון בסלון' שקורה ביום השואה, אבל עד עכשיו עשיתי את זה באופן עצמאי. בשני המפגשים האחרונים יצרתי קשר עם החברה למתנ"סים ועכשיו החברה מסייעת לי בחיבור עם המרצים וגם מסייעת בהכנה ובהכוונה של המרצים ומלמדת אותם איך לספר את הסיפור ולהרצות בביטחון".

ביום ראשון בערב התקיים מפגש "סיפור על הדרך" מרגש ומעצים ה-3 שיזמה ואירגנה בחצי שנה האחרונה, בשיתוף החברה למתנ"סים.

עדן חנוך (יהייס) 

עינת מספרת: "כ-40 מתושבי העיר הצטופפו בסלון ביתם של משפחת גולדברג כדי לשמוע את סיפורה האישי והמשפחתי המרגש והמצמרר של עדן חנוך (יהייס).

עדן סיפרה על ילדותה המאושרת בכפר באתיופיה יחד עם הוריה, סבה, אחיותיה ואחיה. סבה שהיה קס הכפר ואביה שדיברו רבות על ירוסלם, על הכמיהה להגיע לירוסלם. היא סיפרה על הרגע, בשנת 1984 בו החליט אביה שכל המשפחה תעזוב את הכפר ותלך לירוסלם(ירושלים). עדן כילדה צעירה ותמימה בת 8 וחצי לא תיארה לעצמה שהדרך תהיה ארוכה, קשה, ברובה בחשכה ומלווה בהרבה כאב ואובדן.

עדן הגיעה עם משפחתה מאתיופיה למחנה בגבול סודן לאחר מסע רגלי ארוך. התנאים במחנה היו קשים – צפיפות רבה, שהייה באוהלים, חום, מחלות, מיעוט במזון ומים והמתנה ארוכה אך מלאת תקווה להגיע לירוסלם.

 בקול רוטט ובהתרגשות גדולה סיפרה עדן על היותה ילדה קטנה שחוותה בזמן קצר אובדן… סבה נפטר, לאחר מכן 2 אחיותיה (אחת מהן מתה בידיה של עדן), אמה שהייתה בהריון מתקדם נפטרה זמן קצר לאחר שילדה (התינוק גם לא שרד) והיא כילדה יחד עם אביה (שהשרה עליה תמיד ביטחון, עוצמה ותקווה) טיפלו באחיה ולבסוף עלו יחד לישראל.

קשה מאוד היה לשמוע ולהתבונן בפניה של עדן כשסיפרה את חוויותיה כילדה, כיום כאישה בוגרת + 5 ילדים, עובדת סוציאלית ביבנה, שלומדת תואר שני. אישה מלאת ביטחון, מלאת אמונה ואופטימיות שבחרה באמצעות "המפגש סלון" להזכיר ולהנציח את משפחתה ובדרך זו להסתכל אל העתיד באופטימיות.

"סיפור מרגש ומצמרר"

תודה ענקית לך עדן היקרה. צמררת אותי… הרגשות עדיין מציפים אותי, המילים נבלעו בפי ורציתי רק לשלוח לך חיבוק גדול. תודה רבה לך שהתנדבת להגיע, תודה על האומץ, תודה על החיוך והאופטימיות שבך. יישר כח, את מקור השראה בהרבה מובנים.

תודה גדולה לאמיר ולאלון מהחברה למת"נסים שחיברו בינינו ואפשרו לי, ולנו באמצעותך לדעת עוד על סיפור מסעם של יוצאי אתיופיה.

תודה גדולה למשפחת גולדברג שהתנדבה לקיים בביתם את המפגש באווירה חמה ונעימה.

תודה גדולה לחברותיי – סנאית, סבלה, פריהיוות ובלנש שכיבדו אותנו בנוכחותן, שיתפו גם מחוויותיהן האישיות וגם הכינו כיד המלך אוכל אתיופי מסורתי (ממש ללקק את האצבעות).

צילום: מיכל טולפן

תודה גדולה לכל התושבים (הבוגרים/המתבגרים/הילדים) שהגיעו למפגש – להקשיב, לשאול ולהתרגש יחד.

שנזכה להעצים את "האור" בחיינו ולהכיר עוד ועוד אנשים שיעשירו את חיינו בתקווה".