"היטלר נשרף בבונקר, ואני פה עם המשפחה הגאה שלי"

"אחרי חודש הגיעו הקרונות, ועם הטרנספורט הראשון הגענו לאושוויץ. מההונגרים שפינו אותנו לא קיבלנו מים, ובוודאי שלא מזון. אנשים מתו בקרון ממחסור במים, ומהריח. כשהגענו לאושוויץ, לרמפה הידועה של פריקת המשא האנושי, והחל תהליך הסלקציה של מנגלה – אמא שלי החזיקה בידה של סבתא, וישר שלחו אותם שמאלה, עליי ועל בן-דוד שלי ציווו  לפנות ימינה.

"שבע פעמים הצלחתי לחמוק מהוצאה להורג בסלקציות"

"זה היה לילה נוראי, ראינו את הארובות מוציאות עשן אין-סופי. ועל אף שהיו אלה ימיו האחרונים של היטלר, שגרת ההשמדה נמשכה במלוא הכוח. ראינו אנשים זקנים נכנסים לאיזשהו חדר, ומשם רואים רק את העשן שעולה מהארובה. אותנו לקחו למקום אחר, הורידו את השערות מכל הגוף, ואוכל נתנו בסיר לילה. ביום הראשון לא אכלנו, אחר-כך הרעב התחיל לעשות את שלו, והתחלנו לאכול. שמו באוכל ברום, כדי שנהיה רגועים ולא נעשה להם צרות.

"בגלל שלא היה מקום לכולם (כשהוציאו אותם מתאי הגזים), חפרו בור באמצע והעבירו את כולם לשם, אני בטוח שאמא שלי גמרה שם. כדי שלא יפרידו ביני לבין בן-דוד שלי אמרתי שהשם שלי אייזיק, ובספטמבר ראש השנה 1944 לקחו אותו ואז חזרתי לשם שלי. רצו לעשות לנו מספרים, ולי היה אינסטינקט כזה, שאם יהיה לי מספר ימצאו אותי, שילמתי בלחם פעם אחת ובמרק פעם אחת, והצלחתי להימנע שבע פעמים מהוצאה להורג בסלקציה.

אלכסנדר קרמר. צילום ארכיון 'לדורות'

'ליל הצוענים'

"הייתי שם בלילה שהרגו את כל הצוענים – זרקו את התינוקות למעלה באוויר, ותפסו אותם עם סכינים וכידונים. אותנו העבירו למתחם של הצוענים. הכל שם היה כל-כך מלוכלך, הכינים טיפסו עלינו והתפתחו לנו פצעים וזיהומים מהעקיצות, וזה היה נורא. נורא.

"הסלקציה האחרונה בואושוויץ מאוד מפורסמת: היה שער של כדורגל, בכניסה למחנה. מנגלה רצה להראות ל'צלב האדום', כשהיו באים לבקר, שהמחנה בסך הכל נעים ונוח, ואפילו משחקים בו  כדורגל. מה שאנשי 'הצלב האדום' לא ידעו זה שגם כאן הייתה סלקציה: מנגלה דפק עם מסמר לייסט על השער, ומי שעבר מתחת ללייסט הלך לגזים. אני הייתי עם בן הדוד שלי, הוא היה צעיר ממני ועבר מתחת ללייסט ואני מעל, אבל בגלל שהבטחתי שאני לא עוזב אותו, עברתי לצד השני, ולקחו אותנו לתאי הגזים.

"ואז בא ד"ר טילו, ועשה עוד סלקציה, ממנה השאירו 50 ילדים בחיים, בגילאי 17. בן-דוד שלי ביקש שאגיד שהוא אח שלי, ואני פחדתי שיקחו אותנו להיות 'זונדר קומנדו' – אלה שמעבירים את הגופות למשרפות, מקבלים אוכל כמה שהם רוצים, ואחרי שלושה חודשים של עבודה הורגים אותם. פחדתי מזה ולא אמרתי שהוא אח שלי. אחר כך החלו חיי השגרה הקשים באושוויץ. בכדי לשרוד, לקחתי קרטונים של מרגרינה, גדולים, וחתכתי ועשיתי קלפים יפים שציירתי, ואיתם שילמתי בשביל אוכל.

"מאושוויץ עברנו לסקסנהאוז, משם לבוכנוואלד, ומשם לטוריאנגיאר – מחנה קטן, במיקום גבוה, עם הרבה שלג, והתפקיד שלנו היה לחצוב סלעים מההר. זאת הייתה עבודה נוראית, בגלל הקור, ושם קיבלתי הרבה מכות.

"ב-11 באפריל שמעתי וראיתי אורות של תותחים, עשיתי חישוב שהתותחים באים מהמחנה, בערך ממרחק של  12 קילומטר, ואמרתי לחברים שלי "בואו נברח לשם, זה בטח האמריקאים". אף אחד לא רצה לבוא אתי. בלילה, בחושך, ברחתי. כשהגעתי בבוקר אל החיילים האמריקאיים קיבלתי אוכל, שוקולד, בגדים, מדים, ואז, מספר ימים לאחר מכן, כשחזרנו אל המחנה, המתינו לנו שם 4,000 מתים. אחרי השחרור עברתי בכל המחנות בגרמניה, בכדי לבדוק מי נשאר בחיים מהמשפחה – ומצאתי ברשימות דודה ושני דודים, מתוך משפחה של 72 איש.

"באוגוסט 1945 עברתי לכוחות הרוסיים, ומשם במסע רכבת שארך שבועיים, הגעתי הביתה. מפרגה עברתי לבודפשט, ומשם לעיר הולדתי. אז החלטתי שאני צריך לעבור לגור בארץ ישראל, ורק אחרי 12 שנה של בקשות לאישור עלייה שנדחו, הגעתי לארץ.

"כשחזרתי אחרי המלחמה הכרתי את אשתי, נולדנו באותו החודש ובאותה השנה בהפרש של חמישה ימים. בתקופה שחיכינו לאישור, על מזוודות, למדתי אמנות שימושית, פיסול, גרפיקה, תפאורה, דקורציה לחלונות ראווה, ועבדתי ברשת חנויות גדולה, בהקמת תפאורה לחלונות הראווה.

"עלינו לישראל בשנת 1961, הגענו לחולון והקמתי סטודיו לעיצוב בתל-אביב. אחרי מלחמת ששת הימים נסעתי ללימודים באמריקה, וחזרתי לארץ להספיק עוד מלחמה – מלחמת יום הכיפורים.

"היום יש לי שתי בנות, שישה נכדים, אחד היה קצין בצה"ל והשתחרר, ואחד סגן-מפקד ב'גבעתי'. היום אני יכול לומר: "היטלר נשרף בבונקר, ואני פה עם המשפחה הגאה שלי". יש שיר הונגרי על הפירמידות במצרים, המספר על יהודי קטן שיושב על פסגת הפירמידה, ואומר: "אני פה למעלה, ואיפה אתה, פרעה?" ".