היה או לא היה: טלנובלה בעדה האתיופית ביבנה

אלו המרכיבים של פרשה שמסעירה את בני-העדה האתיופית ביבנה בשנים האחרונות והגיעה לסיומה לאחרונה עם פסיקת בית-המשפט בנושא. גיבורי הפרשה הם שניים מנכבדי העדה (השמות שמורים במערכת -ר.ד) קרובי משפחה רחוקים, שגרים בשכנות, בעיר.

על-פי כתב התביעה שהוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון, לפני כ-15 שנים פעלו הצדדים לאיסוף כספים מחברי הקהילה האתיופית ביבנה לצורך שיקום קברים באתיופיה. התובע טען כי הנתבע נטל במרמה את מרבית הכספים שגויסו מחברי הקהילה ובלית ברירה חזרו הצדדים ללא מבוקשם.

לטענת התובע, לאחר החזרה ארצה, התעמתו הצדדים והחל ממועד זה, עושה הנתבע כל שביכולתו לפגוע בשמו הטוב של התובע.

בכתב-התביעה שהגיש מצוין כי במהלך שנת 2013 הגיעו לאוזני התובע שמועות כי הנתבע מפרסם ברחבי השכונה שהתובע מקיים יחסי אישות עם אשת הנתבע. בעקבות השמועה יוצאת-הדופן, הגיעו מכובדי הקהילה האתיופית אל הצדדים לבירור הנושא. לאחר שדחה התובע את טענות הנתבע, החליטו הצדדים, בנוכחות מכובדי הקהילה, לתשאל את רעיית הנתבע אודות יחסיה עם התובע. תחילה, התחמק הנתבע מלתשאל את אשתו ובסופו של דבר ענתה אשתו של הנתבע כי מעולם לא היו לה יחסים רומנטיים עם התובע.

בתביעה נטען כי "התנהלות הנתבע תייגה את התובע כבעל נואף וגרמה לחברי הקהילה השמרנית, לה הוא משתייך, להתרחק ממנו ולהתנכר לו".

התובע אף ציין כי חש מאוים, ולכן הגיש נגד הנתבע תלונה במשטרה. בתביעה מבקש התובע מבית-המשפט לחייב את הנתבע לפצות אותו בסכום של 50,000 שקלים בגין פרסום לשון הרע.

הנתבע, קשיש בשנות השמונים לחייו, יצא למלחמת חורמה על כבודו האבוד. הוא הגיש כתב-הגנה ותביעה, שכנגד, וצייר תמונה שונה לחלוטין: הוא הצהיר כי הוא נמנה עם מכובדי הקהילה ואף משמש כמגשר בסכסוכים הפורצים ביניהם. הוא הכחיש כי מעל בכספים שנאספו לטובת שיפוץ הקברים באתיופיה. לדבריו, כאשר שבו מאתיופיה נערך כינוס עם מכובדי הקהילה בכדי לבדוק את טענות התובע.

הנתבע טוען כי בשלב זה החל התובע להפיץ שמועות בקרב בני הקהילה כי אשתו של הנתבע בוגדת בו. יתרה מזאת, התובע אף פנה לאשת הנתבע ודחק בה להתגרש מהנתבע.

הנתבע מציין כי מעולם לא איים על התובע וכי כאשר הגיעו השוטרים לבית הנתבע, בעקבות התלונה שהגיש התובע, ראו השוטרים כי הנתבע הינו אדם מבוגר ועזבו אותו לנפשו, ללא כל צורך בחקירה.

לטענתו, בשל הפרסומים השקריים שהפיץ התובע, נפגעה קשות אשת הנתבע, אשר הוצגה בקהילה כמי שבוגדת בבעלה. התובע ביזה והשפיל את הנתבע ורעייתו. הנתבע מדגיש כי בגידה של אישה בבעלה, בעדה האתיופית, מהווה מעשה חמור עד מאוד, נוכח כבוד העדה. הנתבע טען כי דבריו של התובע הנם בגדר הוצאת לשון הרע וביקש כי בית-המשפט יחייב את התובע לשלם לו סכום של 50,000 שקלים.

הרשמת הבכירה, רבקה ארד, ביקשה מהצדדים לנסות ולסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום ובהסכמה הדדית אולם ללא הצלחה.

לאחר ששמעה את טענות הצדדים, החליטה הרשמת להתייחס לחלק את הסכסוך המורכב לשניים: 'הפרשה האישית' ו'פרשת הכספים'. הרשמת קבעה כי אין עוררין על כך שבין התובע ובין אשת הנתבע לא התקיימו יחסי אישות, והוסיפה כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו לפיה הנתבע העליל עליו כי הוא שוכב עם רעייתו. למרות שהתובע טען כי נכבדי העדה פנו אליו בעניין זה, הוא לא זימן אותם להעיד בבית-המשפט, והרשמת זקפה זאת לחובתו ודחתה את טענותיו בנושא. במקביל, היא דחתה את טענותיו של הנתבע, לפיהן התובע הפיץ שמועות על כך שאשתו של הנתבע בוגדת בו.

באשר לפרשה הכספית: התובע טען כי הנתבע גנב מכספי הקהילה סכום של אלפי דולרים שיועד לשיפוץ הקברים. הרשמת קבעה כי התובע לא הוכיח את טענותיו וכי מאחר והפיץ זאת בין רבים מחברי הקהילה, הוא זה שפרסם לשון הרע כנגד הנתבע.

הרשמת כתבה בפסק-הדין: "התרשמתי מהנתבע כאיש שלום, עניו באורחותיו, אשר נגרר בעל כורחו להליך זה. התובע הוא שפתח בהליך בגין עניינים אשר מוטב ולא היו מגיעים לבית-המשפט. סבורני כי ככל והתובע לא היה מגיש את תביעתו, הנתבע היה מוחל על כבודו, כפי שעשה במשך שנים, ולא מגיש תביעתו. אולם משהתובע כפה את ההליך, הגיש הנתבע תביעה נגדית, אשר התקבלה בחלקה. לאורך ניהול ההליך, התובע עמד על תביעתו, אשר מלכתחילה נשענה על יסודות רעועים, ובעדותו חזר על הטענה כי הנתבע גנב. אלא שלא הובאה כל ראיה לדברים, וכל שנותר הוא פרסום לשון הרע, על-ידי התובע כנגד הנתבע, פרסום בו הודה בחקירתו. מנגד, הנתבע, אשר שמע את עדות התובע ואת הדברים הקשים שייחס לו גם במהלך עדותו, לא דיבר סרה בתובע ואף כינה אותו "אח שלי".

הרשמת ציינה כי לקחה בחשבון את מעמדו של הנתבע בקהילה, ואת הנזק שנגרם לשמו בשל מעשיו של התובע, וקבעה כי התובע יפצה את הנתבע בסכום של 17,000 שקלים. בנוסף, חויב התובע לשלם לנתבע סכום של 3,500 שקלים בגין הוצאות משפט.