החופש הגדול: אלימות הנוער ברחובות העיר

כולם מדברים על כך שהאלימות בקרב בני-נוער הפכה למכת מדינה. נראה היום כי הדרך לסיכון קצרה מאי-פעם, אלימות ברחוב, בגנים הציבוריים, בבתי-הספר, התעללות בילדים, נגע הסמים ונדליזם ועוד.

השאלה החוזרת תמיד היא מי האחראי? כיצד למנוע? מה השתבש בדרכי החינוך של ההורים, המורים, והאם המשטרה בהיכון? כמו שאמרנו, החופש הגדול החל והנוער משועמם.

יצאתי לראיון עם כמה בכירים במערכת החינוך ובמשטרה, ומה יש להם לומר?
כזכור, קצת לפני סיום שנת-הלימודים תקפו מספר בנות את אחד ממנהלי בתי-הספר בעיר, השבוע ארע עימות בין בני-נוער עם המשטרה באחד הגנים בעיר. שאלתי את אותו מנהל שהותקף מדוע, לדעתו, בני-הנוער שלנו כה אלימים?

"הסיבות כנראה רבות, אחדות נובעות מתנאי קיום שאינם ברי שינוי, בית-הספר הוא כמעט המקום היחידי שבו יכולה החברה המאורגנת  להשפיע על תכונותיה, ולפיכך נדרשת תכנית לימודית שתאמן את התלמיד לכבוש את  כעסו. לצערי, נעשינו חברה עצבנית, בני-הנוער ממהרים להגיב בלי לחשוב פעמיים, גם הם, כמו כולם, חשופים לתופעות האלימות שמשפיעות לרעה."

האם לדעתך המורים מפחדים מהתלמידים?
"לא הייתי אומר מפחדים, אלא מוטרדים מהתלמידים ומהוריהם. במקום ברית בין ההורה למורה – יש כיום ברית בין ההורה לילד, ובכך לדעתי העסק מסתבך."

תן דוגמא.
"כאשר מזמינים הורה לאסיפת הורים, או לפגישה עם המחנכת, ההורים לא פעם מגיבים בזעם על דברי המורה, במקום לכעוס על הילד, ומתנערים מאחריות."

"דוגמא אחרת להתנערות מאחריות, דווקא של מורים, שמעתי מאימא שבנה לומד בבית-ספר יסודי שהתלוננה כי במהלך השנה פנו מספר הורים למחנכים להתלונן על אלימות, ובכל פעם שמעו את אותה תשובה 'אנחנו חיים בחברה אלימה, הילדים מושפעים ואי-אפשר לצפות שבית-הספר יהיה שונה מהחברה שבתוכה הוא מתקיים' והוסיפה למרבה הצער 'חשוב שהילדים יתרגלו להתמודד, כי זאת המציאות, ועם זה הם יצטרכו לחיות'."

"לצערנו, הפכנו לחברה שאין בה חוק וסדר, אין כיבוד של אחרים, זה מתחיל מההתייחסות לבתי-המשפט ונגמר ברמה הבסיסית של החיים. לדוגמא החנייה ברחובות, הוונדליזם, הנסיעה בכבישים, בהתייחסות לרכוש הזולת, לשטח בית-הספר ועוד."

איפה  המנהלים?
"ישנם מנהלי בית-ספר החוששים להשתמש בכלים שיש להם, בטענה כי הם לא מקבלים גיבוי, לכן הם לא מרגישים מספיק חזקים כלפי החברה והסביבה. זכויות הפרט הפכו לאנרכיה. היה מי שהגדיר את הילדים כ'קופים קטנים שמחקים את מה שהם רואים', 'כל דוחף הוא מלך וכל הופך שולחנות הוא גאון'. אין פלא. בפרט אם הילד שומע אותנו, המבוגרים, אומרים שצריך לחיות על מנת לשרוד. נכון זו כבר תופעה ולא רק של בני-הנוער, העובדה שהתקשורת עוסקת באלימות נוער, מגבירה את התופעה, שכן היא הופכת אותה למשהו קיים, לאופציה שניתן לשקול אימוצה."

מה אתה מציע?
"יש רק פתרון אחד והוא הקצאת משאבים של משרד החינוך, אבל מול העומס בכיתות –   40 תלמידים בכיתה – איך נצליח? מה גם שמשטרה עמוסה."

ברקע שוב שמעתי הסברים של הורים המאשימים את הטלוויזיה האלימה, הפוליטיקה האלימה, משחקי המחשב, ובני-הנוער שחיים בחברה אלימה. ברור שמשהו השתבש בתהליך החברות והרגיעה שלהם.

לדבריך ישנה אלימות בבית-הספר, מדוע המנהלים לא מגיבים?
"אני לא מתחבא מאחורי סיסמאות, ולכן אני מודה שישנה אלימות בשטח בית-הספר. לא פעם מגיעים ילדים עם נשק קר, סכין קפיצית,אולרים, אירועי מכות וונדליזם ועוד. נכון שישנם מנהלים שלא מגיבים על אירוע זה או אחר, כי ידיהם כבולות, אבל לא כולם."

אחד התלמידים אמר: "אילו  הקימו משטרת נוער בבתי-הספר, שתהייה נוכחות במקומות הנכונים – יכולנו ליהנות מפתרון חלקי. אני עברתי התעללות של מספר נערים בתוך בית-הספר ומחוצה לו. חבר אחר שלי קיבל מכות ואיומים. מי שטיפלה בזה הייתה היועצת, את חושבת שזה נגמר?!"

במשטרה  סיכמו: "אנחנו לא מחנכים, תפקידנו הוא לאכוף את החוק. כשהמצב יוצא משליטה – אנחנו מערבים את הגורמים המטפלים, העירייה, עובדות סוציאליות, קציני מבחן ועוד. ברור לך שכל תלונה נחקרת ואנו מטפלים בכל תלונה."

אם פתחתי את הראיונות בשאלה על מי חלה האחריות בטיפול האלימות של בני-הנוער וכיצד יש למנוע אותה – גילתי, לצערי, שכולם מתחפרים כמו בנות יענה, מעבירים אחד לשני, הורים, מוסדות חינוך ומשטרה. מכאן מוצאים עצמם הצעירים נופלים בין הכיסאות. כדאי, וחשוב, שמישהו יתעורר, ומהר.