הזירה הפוליטית: ממלכת יהודה (ברוס)

בזירה הפוליטית ברוס ייזכר לעד כיחיד שהצליח לנצח את גוב-ארי במערכת בחירות וכפי שההיסטוריה הוכיחה, אין מדובר בהישג מבוטל כלל וכלל

אם תפגשו אותו באחד מעיקולי הדרך, ודאי תתקשו להאמין. קיימת סבירות גבוהה מאוד שתושבי 'יבנה הירוקה' כלל אינם יודעים במי מדובר, ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מהאיש שעמד בראשות העיר במשך כמעט שתי קדנציות מלאות. העובדה שמפתיעה במיוחד, היא פשטותו הכמעט בלתי נתפסת, שייתכן ועלתה לו, בסופו של דבר, באיבוד כס השלטון. אבל נראה שיהודה ברוס, לא נותן למשוגות העבר להעיב על ההווה. נראה כי נוח לו במקום בו הוא נמצא וכי הוא מוכיח שלא כל הפוליטיקאים קורצו מאותו חומר, ואולי הוא לא היה כזה מלכתחילה. כשאתם רואים אותו בפעילות של המשמר האזרחי, בו הוא מקפיד להתנדב בעשור האחרון, בודק רכבים, או מכוון את התנועה, קשה להאמין שהאיש החייכן והאדיב ניצב במשך כמעט עשר שנים במקום בו צבי גוב-ארי ניצב כיום.

יהודה ברוס עלה לשלטון בשנת 1988 כשהוא נכנס לנעליו הגדולות של מאיר שטרית. באותם ימים יבנה עשתה את צעדיה הראשונים כעיר ואם בישראל, ואם רבים חשבו שברוס ימעד ולא ישכיל להאריך ימים בתפקיד אליו נבחר, הם התבדו חמש שנים מאוחר יותר, כאשר בבחירות 1993 ברוס נבחר לקדנציה נוספת, כשהוא מנצח את צבי גוב-ארי ושולח אותו אל ספסלי האופוזיציה.

בזירה הפוליטית ברוס ייזכר לעד כיחיד שהצליח לנצח את גוב-ארי במערכת בחירות וכפי שההיסטוריה הוכיחה, אין מדובר בהישג מבוטל כלל וכלל. גוב ארי העביר חמש שנים באופוזיציה, יחד עם חברו לרשימה באותם ימים, שלום לוי, כשהוא מביט בעיניים כלות בכיסא ראש הרשות ומחשב לאחור את קצו של ברוס. בסופו של דבר, ברוס לא סיים את הקדנציה השנייה שלו והותיר את מושכות השלטון לממלא מקומו, דוד בן-הרוש, שניהל את העיר עד למערכת הבחירות של 1998, שסימנה את תחילת עידן גוב-ארי.

במהלך תקופת כהונתו, ברוס נתפס בציבור כדמות אנושית, עממית, שניתן לנשק כשפוגשים אותה ברחוב ולדבר אתה בגובה-העיניים. מנגד, גורמים פוליטיים טוענים כי זו הייתה גם שעתם היפה של מפרי החוק, של אנשי הבסטות ושל עובדי עירייה שלא ביצעו את עבודתם בהיעדר מורא.

באותם ימים, החל יחיאל כהן, בתפקידו כמנכ"ל העירייה, לצבור כוח עצום במערכת המקומית, כשלטענת אותם גורמים, הוא ניצל, לכאורה, את אופיו הנוח של ברוס ואת עובדת היותו אדם רך מטבעו. הטענה הרווחת באותם ימים ולמעשה גם כיום, היא שלא ניתן היה לקבוע, אל נכון, מי מהשניים ניהל את העיר באותה תקופה. ואכן, כהן עשה ניסיון, שלא צלח, לתפוס את מקומו של ברוס בשנת 1998, אך נאלץ להסתפק בחברות במועצה.

ברוס הוא אינו אדם שדופק על שולחנות, או שכותב מכתבי נזיפה זועפים לתושבים שבעיניו לא חולקים לו כבוד ראוי. גם גינוני טקס זרים לו. למעשה, אם ננתח את תכונותיו האישיות של ברוס – ודאי נוכל לתהות כיצד הצליח להגיע אל קדקוד המערכת ולנצח שתי מערכות בחירות. נראה כי חיוכו מסתיר לא מעט וכי ייתכן ששרווליו היו מלאים בקלפים באותם ימים, שנראה כי כמעט נשכחו מלב.

אחד מהקלפים שניתן לציין הוא מינויו של פאלי כהן לסגנו. הוא בהחלט היה הראשון שזיהה את גודל הפוטנציאל ומינה את כהן הצעיר, שעשה את צעדיו הראשונים כנבחר-ציבור לתפקיד המשמעותי, ובכך נתן את האות לתחילתה של אחת הקריירות המפוארות בפוליטיקה היבנאית ולצמיחתו של אחד הפוליטיקאים המוכשרים ביותר במחוזותינו.

מה גרם לברוס להרים ידיים ולוותר על התפקיד? ייתכן שבדיוק כמו מנחם בגין בשעתו, הוא סבר שאינו יכול עוד, ייתכן שהביקורת הציבורית על תפקודו הכריעה אותו, ובניגוד לפוליטיקאים בעלי עור תנין, הוא לא הניח לה לחלוף מעל לראשו, וייתכן שהוא פשוט החליט שהוא רוצה להקדיש יותר זמן למשפחתו. האם היה נבחר בפעם השלישית לו היה מתמודד שוב? לאלוהי הפוליטיקה הפתרונים. כך או כך, ביום בהיר בשנת 1998 הוא יצא מלשכת ראש עיריית יבנה ומאז לעולם לא שב אליה.

נראה כי פועל יוצא של פשטותו, היא העובדה שלא התמודד שוב לראשות העיר במערכות הבחירות האחרונות. בניגוד לראשי ערים אחרים, שאחיזת מושכות השלטון ואהדת הציבור הינה צורך ממש קיומי עבורם, ברוס החליט לנווט את העשייה הציבורית שלו למחוזות אחרים לגמרי, בהם הוא לא חשוף לביקורת כזו או אחרת, ופועל, בהתנדבות, למען תושבי העיר בה הוא מתגורר.

בנקודת המשטרה בעיר הוא כבר מזמן בן-בית, משמש לעתים כיומנאי, מרבה לצאת לשטח, לא מפסיק להתחכך עם הציבור. ייתכן וזו דרכו להשאיר טעם טוב, בפה של בוחריו לשעבר, אך האגדה מספרת שכמעט תמיד הוא מעדיף לתת נשיקה וחיבוק על-פני דו"ח תנועה.