האמנים היבנאיים חדוה ורוני ראובן מציגים: מטרו

"…נתחיל בתודה שזו את, ולא מישהי אחרת שהייתה רק כמעט, תודה שאת איתי, יותר מזה, תודה שאת אמתית כל-כך, רוצה רק להחזיק אותך ולא לעזוב…" (מתוך 'מטרו' דן פרבר לסאבלימנל). מילות השיר 'מטרו' מתארות בדיוק נמרץ את מערכת האינטראקציה היצירתית בין חדוה לבין רוני ראובן, המשמש שותפה ובן-זוגה לחיים. חיבור בין שני אמנים: הוא – בציור, והיא – בפיסול קרמי. רוני איש רוח, אוצר, אמן ומנהל הסדנה לאמנות ביבנה, לצד חדוה, אמנית יוצרת, מטפלת רגשית באמנות, מתמחה בפסיכותרפיה, בתיאטרון קהילתי ובטיפול משפחתי באמצעות פענוח ציורי ילדים. השיר עוסק בהערכה, באהבת אמת ובחיבור פיוטי בין שתי נשמות קריאטיביות.

חדוה ורוני ראובן. שיתוף-פעולה מרתק בין בני-הזוג האמנים היבנאיים

ההשראה למונח 'מטרו' לקוחה מכינויין של מנהרות התופת אשר נתגלו במהלך מבצע 'צוק איתן' בדרום, כשמה של הרכבת התחתית בערים שונות בעולם. מקורו ביוונית ופירושו אֵם, אֵם המלכדת, השומרת, מגן אנושי מפני הבלתי צפוי. המנהרות היו, ועודן, סמל לחפירות מסוכנות, למעמקי מחשכים, הטומנות בתוכן סכנות הרות גורל. סגולות המעבר, החיים והמוות במנהרות, מיצגים, בין היתר, פחד מפני פולשים לא ידועים, מאבק בעוצמות סיזיפיות עלומות, כאותן נמלים אשר בחריצות והתמדה פועלות בחפירה ותחזוקת הקן, בהגנה ובחיפוש מזון. הגנה אל מול התקפה של פולשים המפתיעים ממעמקי האדמה.

עולם הכאוס המיתי, הבנוי ממסתורי חרדה קיומית, ממראות של אופל ומשובלי אי-ידיעה וחידתיות, מאפיין את יצירתו המתמשכת עוד משנות ה-80, של רוני ראובן. ציורו הוירטואוזי עבר מהפך, מעיצובו הריאליסטי, ועבר אט-אט אל נחשולי הרישום המופשט והקונספטואלי. נופיו והאסמבלז'ים שיצר, בשנות מחקרו האמנותי המתמשך, מעלים שאלות, יותר מאשר הם עונים תשובות. רוני ראובן הוא אשף החיבור בין הבריאה לקיום, בין הפיזי למאטפיזי, בין הערגה המתמשכת למסורתיות ולהתייחסות למקום, כאן ועכשיו. תערוכותיו המשותפות עם חדוה, בהן עסק בהצפנה, באיזון נצרך וקיים ובמיצובו של יער אמורפי של עצים קיימים וחדלים בעולם בלתי נגלה – יצרו מרקם מושלם של דיאלוג דרמטי בעולם של ניכור ושנאה במרחבים של חוסר וודאות, תנועה ונדודים. מרחב מוגן מפני חורשי מזימה.

מתוך התערוכה 'מטרו'. צילומים: עמרם כהן

מושג החומר מקבל, בתערוכתם המשותפת החדשה 'מטרו', פרשנות מיוחדת, המתייחסת לחומר, הן כבסיס למיצוב העבודות, אך גם, ובעיקר, כמסר קונספטואלי הפתוח לפרשנותו של הקהל. בעוד שחדוה מעצבת בקרמיקה גופי התייחסות דמויי חלקי איברים אנושיים אורגניים, או מקטעי נופים בהשראת הטבע האפוקליפטי, ותמיד הם יוצאים ושבים אל האדמה, רוני מצייר שובלי תעלות עלומות, לא מוסברות, המחברות בין עולמות פנימיים וחיצוניים.

אצל חדוה יש תחושה שהכל מתחיל ומסתיים בצורך לגעת, להבין את מהות החומר ואת תכונותיו. מבחינה זו, מרתק שיתוף-הפעולה בינה לבין רוני, היא מניחה את יצירתה על הקרקע, על האדמה, והוא חג מעל ויוצר מרקמי התיחסות הלקוחים ממגרות הדמיון. ביצירתם, הכל-כך דומה, אך גם כל-כך שונה, הם מפרשים, מקדמים ומרחיקים, בו זמנית, את מושאי התייחסותם כמילות השיר 'מטרו': "…התחלנו לאט, עד שהפכנו למושלם, כל מה שהיה מעוות, עכשיו אנחנו אחד…".