האם נישואין הם באמת ’ביחד’? מסע להבנת משמעות הקשר הזוגי
למה בכלל להתחתן? האם החיים בזוגיות הם רק עול ואחריות, או שיש בהם עומק ומשמעות שאי אפשר למצוא לבד? מאמר זה בוחן את מהות הנישואין, את הסכנות שבבדידות בתוך קשר, ואת הדרך לבניית זוגיות אמיתית המבוססת על אחדות ושייכות
בחור ובחורה נפגשו יצאו והחליטו להינשא. איזה כיף.
כולם מייחלים ומקווים שאכן הזוג יקים בית נאמן בישראל.
בית של שלום ושותפות אמת. של אהבה אחווה ורעות.
מה חדש?
אבל עוד לפני כל הטוב הזה, יכולה לעלות מחשבה: מדוע בכלל להתחתן?
אולי עדיף לחיות לבד לכאורה, כי זה קל יותר נוח יותר, פחות אחריות והתחשבות במישהו נוסף.
בקשר הזוגי לעומת זאת, צריך לדעת לוותר, להתחשב בבן הזוג, לקבל עול של פרנסה, של אחריות עבור
הזולת. בשביל כל העול הזה? למה באמת לא להישאר 'לבד'?
נתחיל עם היסוד להסברת העניין. נראה מה אומרת לנו התורה:
בספר בראשית מתואר הקשר בין הזוג הנברא הראשון, אדם וחווה. וכך נאמר:"ויאמר ה' אלוקים, לא טוב
היות האדם לבדו".
מזה אנו למדים את הנחת היסוד הראשונה. כשאדם שנמצא לבדו, זו סיטואציה שאינה טובה לו. הוא צריך למצוא לו בת זוג, כדי שלא ישאר לבד. וזאת למרות העול שהוא לוקח על עצמו, למרות קבלת האחריות והמחויבות.
עניין זה היום יותר ויותר דו- סטרי, גם אישה לוקחת על עצמה אחריות כשהיא נישאת.
בעומק הדברים לצאת מה"לבד" זה לא רק להתחתן.

אז למה הכוונה הפנימית האמיתית בנישואין?
אתחיל בדוגמא מהמציאות כדי לקרב אלינו את הבנת העניין.
אבי ושרה נשואים כעשרים שנה. בשיחות עימם מתברר שכל אחד מהם חש בודד. אמנם הם גידלו ילדים ביחד, ניהלו משק בית, פחות או יותר – משותף, ועם כל זאת הם מרגישים לבד, בודדים במערכה. מרגישים שבן\בת הזוג לא מתעניינים בעולמם, אין להם תחושה שהשני מתעניין בעולמם ובאמת מרגישים שלא איכפת להם אחד מהשני.
מעניין הדבר ששניהם חשו תחושות דומות.
יש לציין שהרבה זוגות מרגישים כך. מרוץ החיים לא מאפשר הרבה פעמים שימת- לב למה שקורה והם ממשיכים לפעול מכוח האינרציה. כך פעלו אתמול, לפני שנה וכך גם ממשיכים. הרבה זוגות ימשיכו כך אלא אם כן ירגישו שהגיעו "מים עד נפש". אם הם רבים, מסוכסכים ולא מסוגלים לשאת זאת. לעומת זאת, פעמים שהם מעדיפים "שקט תעשייתי", שקט מדומה, העיקר להישאר בשגרה. לעיתים ימצאו תחליפים אחרים כדי להרגיש שהם מקבלים אהבה ואמפטיה.
השגרה חזקה הרבה פעמים מכל לקיחת אחריות. אנשים לא טורחים לבדוק מה קורה איתם: האם צריך לשנות משהו בסגנון הזוגי, לבדוק מה לא עובד כאן ואפילו ללכת לייעוץ. כאמור זוגות מגיעים למצבי קיצון, ורק אז הם מתעוררים מהסיוט המתמשך שחוו. הם וגם ילדיהם.
ונחזור לשאלתנו ולתשובה המתבקשת:
הרגשת "הלבד" כואבת מאד. לצאת מהבדידות ולהגיע 'לביחד' זה צורך אנושי בסיסי וחשוב, שאחד מהדרכים לממש אותו הוא הנישואין. לכן כל זוג חייב להשקיע ולהתבונן מידי פעם מה קורה ביניהם.
אי אפשר להגיע אליו בצורה מובנת מאליה.כל אחד מהם אמור לבדוק מה קורה איתו ועם בן-זוגו במהלך החיים המשותפים.
אי אפשר להימלט מהתבוננות זו. הרי אם היום בני הזוג בני עשרים שלושים ויש להם ילדים קטנים, במשך הזמן כיווני החשיבה והצרכים משתנים. הילדים גדלו והם כבר לא מרותקים בצורה כל כך מסיבית אליהם. חלוקת הזמן משתנה וממילא כל המערך הביתי והקשר הזוגי לובשים פנים קצת אחרות.
תחילת התהליך הוא המודעות. מודעות כי האיש\האישה חסרים בלעדי בן הזוג השני.
הקשר הזוגי הוא סוג של השלמה של אותו חוסר.
כל אחד מבני הזוג תורם לקשר במה שהוא טוב, ובמקביל מקבל מבן זוגו מה שחסר לו. ההשלמה הזו היא קודם כל ברובד המעשי והפשוט של החיים, וגם ברובד הנפשי והרגשי. זו אמנם אמנם התחלה טובה של בניית שותפות ויציאה מבבדידות, אבל השלמת צרכים נפשיים או אחרים אינם מהווים את החיבור השלם.
כאשר הקשר מבוסס רק על נתינה הדדית, כבוד הדדי חוויות משותפות וכן על זו הדרך, יוצא שהחיבור מבוסס בעיקרו רק דרך הנתינה והקבלה. כל אחד מביניהם מתחבר לבן זוגו, על סמך הנתינה והקבלה שהוא נותן ומקבל, יוצא מכאן שהחיבור הוא חלקי. זה חיבור מותנה. ואז קיים הפחד מה יקרה אם המצב ישתנה אצל אחד מהם?, מה יקרה כשישתנו האינטרסים, כאשר בן הזוג ירגיש שהוא כבר לא צריך כל כך את מה שבן הזוג יכול לספק לו? או לחילופון שאין לו כבר מה לתת ולהוסיף לבן זוגו?. זוהי זוגיות די שטוחה המסתמכת בעיקר על גורמים חיצוניים המחבר ביניהם, זוהי " אהבה התלויה בדבר".
נכון הדבר שבני הזוג זקוקים גם לרובד הזה של נתינה הדדית, אבל אם רוצים לחשוף את עומק 'הביחד', לגעת בשורש הקשר, מה בעצם חיבר ביניהם ברובד הפנימי, הרי שהכוונה הפנימית היא שיש שם קשר של אחדות-שלימה, משהו שהוא מעבר לאינטרסים לקבלה ולנתינה.
הכוונה כאן למיפגש של הזדהות, לא רק עם מה שבן הזוג נותן אלא אתו ממש, אהבה זו אינה תלויה בדבר, אלא היא מהווה את עצמה בקשר האחדותי והזהות המשותפת יתכן שקשה לנו לשמוע רעיונות אלו בתקופה של ריבוי אינטרסים, השגת מטרות ומירוץ בלתי פוסק אליהם.
במקורותינו יש הסברים מאירי עיניים על כך. הסברים – שאם חושבים עליהם, הם בבחינת שפיכת מים על נפש צמאה ומיוסרת.
בזוגיות אמיתית השני הוא ממש חלק ממני. כמו שנאמר בחומש בראשית:" עצם מעצמי בשר מבשרי". זה כבר לא אני ואתה אלא זה 'אנחנו', מהות אחת.
יתכן שתרימו גבה ותאמרו לעצמכם: " איך היא מגזימה, הזוגיות צריכה להיות עד כדי כך"?
ובכן כן, זו השאיפה. מי שהגיע למצב כזה, יש לו הרבה רוגע ואמון בחיים, לעצמו לבן הזוג ובכלל. נכון הייתה כאן עבודה, אבל זו השקעה נכונה ואמיתית.

השלב הבא הוא: אמונה בזוגיות.קודם כל נדרשת אמונה פשוטה, כי בן הזוג שלי הוא החצי השני של הנשמה שלי, ואנו ביחד מהות אחת. כמו שכתוב בקבלה.
בתחילת החיפוש של יצירת הקשר, הבדיקה היא בדרך כלל ברובד החיצוני. בודקים : האם אנו מתאימים זה לזו? האם יש לנו מטרות משותפות? האם נוצר קשר של קרבה ואהבה?.
רק לאחר מכן, לאט לאט הרובד הפנימי מתחיל להיחשף, ואז מרגישים שהחיבור בינינו הוא בעצם לא תמיד מובן, החיבור הוא נסתר הוא מעבר לכל חשבון או אינטרס. פשוט מצאנו האחד את השניה.
בעומק העניין זה לא רק' שאני מצאתי אותו והוא אותי, אלא שיש יד מכוונת מלמעלה, היושב במרומים הוא זה שמזווג זיווגים, ואנו 'רק' עמלנו למצוא איש את רעהו, אך לא מספיק רק להאמין שיועדנו זה לזו, אלא עלינו לפעול זאת דרך הקשר.
בני זוג חייבים להשקיע זמן ולחשוב אחד על השני, עליו ועל עולמו.מחשבה זו יוצרת מציאות, גורמת להזדהות אמיתית עם בן הזוג: עם הכאב שלו עם האכזבות שלו עם השמחה והסיפוק שלו\ה. התבוננות והשקעה זו תוביל אותנו כבני זוג להרגיש ממש האחד את מאוויו של השני את רגשותיו ותחושותיו גם התקשורת ביניהם היא לא רק מה שמבטא כל אחד, את רצונותיו, אלא ההקשבה לעולמו של השני, וכשזו נוצרת, מתרחשת אחדות אמיתית ביניהם. ]כל זה לא אומר שבני הזוג צריכים לשהות פיזית ביחד, אלא הקשר מתבטא כאן במשמעות הנפשית המחשבתית הרגשית ואינה תלויה בשום גורם ואינטרס חיצוני.
אם אכן נתבונן נקדיש זמן השקעה ומחשבה האחד על השני, נרגיש את גודל הזכות והשמחה שאנו ביחד, וממילא נשתדל להעמיק את הקשר.
במאמרים הבאים נלמד כיצד אנו מכינים עצמנו לקראת הנישואין.