האם כשאוהבים מותר גם לסרב?

הקושי לומר "לא" אינו נובע תמיד מרצון לעזור. לעיתים הוא נובע מפחד: פחד לאכזב, לפגוע, לעורר כעס או להיתפס כאנוכיים. לכן אנחנו אומרים "כן" גם כשאנחנו עייפים, עמוסים או חסרי כוחות. כלפי חוץ הכל נראה בסדר, אבל בפנים מתחילים להצטבר תסכול, שחיקה ולעיתים אפילו כעס.

באופן פרדוקסלי, דווקא ה"כן" המתמיד עלול לפגוע בקשר. כאשר אדם מוותר שוב ושוב על צרכיו, הוא עלול להרגיש שאינו נראה ואינו נשמע. הנתינה מפסיקה להיות ביטוי של אהבה והופכת לנטל.

אהבה בריאה אינה דורשת מאיתנו למחוק את עצמנו. היא מאפשרת לכל אחד מבני הקשר להיות אדם שלם, עם רצונות, מגבלות וצרכים משלו. לכן, לפעמים המשפט האוהב ביותר הוא דווקא: "אני מבין מה אתה מבקש, אבל הפעם אני לא יכולה."

סירוב אינו חייב להיות חד או פוגע. אפשר לומר "לא" בכבוד, ברגישות ובאמפתיה. אפשר להבין את אכזבתו של האחר מבלי לקחת עליה אחריות. הרי גם אנחנו מתאכזבים לפעמים מאנשים שאנחנו אוהבים, ובכל זאת ממשיכים לאהוב אותם.

כשאנו אומרים לילדינו הקטנים 'לא', זה הרי כל כך נצרך לעיתים, וכל זה מתוך אהבה ודאגה עצומים אליהם. יתכן שהם יכעסו – זה לגיטימי, נוכל להסביר להם בסבלנות מדוע פעלנו כך. לעיתים נאמר להם 'לא' ללא הסבר כי אין סיכוי שיבינו. לעומת זאת, קשה לנו יותר להציב גבול מול בוגרים, מול אנשים מבוגרים, בני משפחה וחברים.

מדוע זה כל כך קשה? הרבה פעמים אנו מונעים מפחדים, חששות ודמיונות לא רציונליים.

בזוגיות, בהורות, בחברות ובמשפחה המורחבת, היכולת להציב גבולות היא אחד היסודות לקשר יציב. גבול אינו חומה שמרחיקה אנשים; הוא קו שמגדיר היכן אני נגמר והיכן האחר מתחיל. דווקא הגבולות מאפשרים לקרבה להתקיים לאורך זמן.

אולי אחד מסימני הבגרות הרגשית הוא ההבנה שאפשר לאהוב מאוד – ולא להיענות לכל בקשה. אפשר להיות מסורים – ולא זמינים תמיד. אפשר לרצות בטובתו של האחר – מבלי לוותר על טובתנו שלנו.

אבל כשאנו פוחדים לומר לא, אנו בטעות חושבים שבגלל זה ישנאו/ידחו אותנו, ולא ירצו להיות איתנו בקשר. זה נובע משלל סיבות, שהיותר נפוצה שבהן היא שהביטחון העצמי שלנו לא ממש חזק. איננו בטוחים מספיק בכוחנו, ביכולתינו ובדעתנו. אמליץ בחום שחשוב עד מאוד לחזק את בטחוננו בעצמנו. זה ערך שיעזור לנו בחיינו בכל תחום – זו חובה אישית שאנו חבים לעצמנו.

אהבה אמיתית אינה נמדדת רק במספר הפעמים שאמרנו "כן". לפעמים היא נמדדת גם באומץ לומר "לא" – מתוך כנות, מתוך כבוד, ומתוך רצון לשמור על הקשר לאורך ימים.

שאלה מהקליניקה

שאלה:
אני מתקשה מאוד לסרב. גם כשאני עייפה או עמוסה, אני נענית לבקשות של בני המשפחה. אחר כך אני מרגישה מותשת וכועסת על עצמי. דפוס זה חוזר על עצמו כל פעם למרות שאני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אעשה אחרת. איך אפשר לשנות את זה?

תשובה:
ראשית, חשוב לזכור שסירוב אינו דחייה. אפשר לאהוב אדם ובו בזמן לא להסכים לבקשה מסוימת שלו.

נסי להחליף את השאלה "האם אני אדם טוב?" – חשוב ביותר ואף נחוץ לך ולכולנו לחזק את ה-"SELF" הפנימי בשאלה: "האם אני פועלת מתוך בחירה או מתוך לחץ?".

ככל שנלמד לומר "לא" במקומות הנכונים, אזי נוכל לומר "כן" בלב שלם במקומות החשובים באמת. לעיתים הגבול שאנו מציבים לאחרים הוא גם מתנה שאנחנו מעניקים לעצמנו וגם לאחרים – הם סומכים עלינו ויודעים שאנו פועלים מתוך הסכמה פנימית.

חוזרת שוב: כדאי ואף הכרח לחזק את עצמנו בביטחון שמה שאנו מחליטים זה טוב. אפשר להתייעץ, אבל מי שמחליט בסוף זה אנחנו – כל אחד לעצמו. חלילה להיות תלוי בהסכמתו של הזולת, ברצונו ובאישורו – כך אנו מזיקים לעצמנו ולזולת. כשאנו בוחרים כך או אחרת, זה קשור רק לחשיבה, להתבוננות ולבחירה שלנו.

ככל שנבדוק עם עצמנו מהו מצבנו והיכן אנו עומדים ביחס לזה – כך ייטב.

אפשר ורצוי להתאמן על המצבים הללו: כשאינך יכולה לעזור – לומר זאת. יהיה קשה בפעם הראשונה, אבל תראו, לא מתים מזה, זה יעבור ובטוב. יתכן שבפעמים הראשונות ירימו גבה – לא להיבהל. נמשיך להאמין בעצמנו ובהחלטות שלקחנו מתוך אמת פנימית, והכל בעז"ה יסתדר לאט לאט.

עזרתי ללא מעט אנשים "לחזור" לעצמם, לאהוב את מה שהם, פשוט להתחזק בתוך תוכם וממילא להרגיש טוב יותר עם עצמם וסביבתם. כל זה הניב תוצאות טובות להם ולאנשים הסובבים אותם.

בעזרת ה' נעשה ונצליח.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר