האלון: לזכור ולא לשכוח!

בבית-הספר רואים חשיבות עליונה בקיום מסעות אלו, התורמים לשמירת המורשת של העם היהודי. בדרך בלתי-אמצעית נחשפים התלמידים לסיפורים ולמראות, דבר אשר תורם לעיצוב אישיותם וזהותם כבוגרים.

תלמיד כיתה י"ב, עדי דויד, שהיה אחד מחברי המשלחת, סיפר השבוע כי "המסע התנהל תוך קיום הצו 'לזכור ולא לשכוח'. טסנו לפולין כדי להתחקות אחר שורשינו היהודיים, המסע חשף אותנו למראות קשים, שהתגלו בביקורים ובסיורים במחנות ההשמדה ובמחנות הריכוז. הזוועות, הרוע הבלתי-נתפש, והשנאה כלפי עמנו, זעקו מן הבלוקים ומן הצריפים הדוממים מלאי הטחב, ולא הותירו עין אחת יבשה. עם זאת, נמלאנו גאווה בנוכחותנו בבתי-הכנסת היהודיים, בערים קראקוב וורשה, ובהתבוננותנו בשרידים הקדושים (הטליתות, הפמוטים, הנטילות, גביעי-היין), עדות אילמת לעולם יהודי מפואר, שהיה ואיננו עוד. נוכח המראות הזועקים ולאור העובדה כי אנו, תלמידי י"ב, עומדים רגע לפני הגיוס לצה"ל, הבנו היטב את המשמעות של 'אין לנו ארץ אחרת' ו'ההגנה על ביתנו'. הבטחנו לעצמנו כי נעשה הכל על-מנת לקיים את צמד המילים 'לא עוד'." סיכם דויד.

ראוי לציין את התמיכה ושיתוף-הפעולה של כלל הורי תלמידי המשלחת לאורך כל תהליך ההכנה למסע.

רועדים מקור
נעמה יפת, י"ב 5

נסענו לאושוויץ-בירקנאו. היום הכי קשה נפשית, לפי מה שכולם אומרים.
נסענו למחנה הראשון, ולמען האמת, לא התרגשתי כל-כך, לפחות לא כמו שציפיתי…
אולי דמעה קטנה, כשהיינו בחדר עם בגדי הילדים, אבל זהו, דמעה קטנה.
לפני שהגענו זכרתי שהיה לי משהו חשוב לעשות, דבר שמישהו שפגשנו פעם אמר לנו לעשות, כדי שנוכל לחוות רגע של הזדהות…, אמנם קטן, אבל זה גם משהו.
וכך עשינו, כשהגענו לבירקנאו, כשהשמש כבר ירדה, ואתה הטמפרטורות, 'קילפנו' את ה'שכבות' המחממות שלנו, הורדנו את המעיל, את הג'קט, את הכפפות והצעיפים, את הכובע ומחממי-האוזניים, ונשארנו עם שכבה דקה לגופנו, ככה, חשופים אל הקור החודר אל העצמות ומקפיא אותך בשנייה אחת קצרה. עמדנו ושרנו את 'התקווה' בגאווה, פרצתי בבכי, כי כל מה שרץ לי בראש זה שקר לי, שאני רוצה הביתה, שאני רוצה לחזור לאוטובוס ולברוח מכל זה, אני רוצה את המשפחה שלי!!!

אבל זה לא מה שגרם לי לבכות, מה ששבר אותי זה שהם יכלו גם לרצות את כל הדברים האלה, אבל, לעומתי, הם יכלו להגיד שקר להם, אבל לא היו להם בגדים שיכלו, בשנייה אחת, ללבוש אותם ולהתחמם כמוני, הם לא יכלו לחזור הביתה, כי כבר לא היה להם בית,
הם לא יכלו לחזור לאוטובוס ולברוח מכל זה, כי לא היה להם לאן לברוח, הם לא יכלו לחזור למשפחה, כי להם הנאצים לקחו את המשפחה…

לטייל במחשבות באושוויץ
לין בנימיני. תלמידת כיתה י"ב

אחת אמרה אני מבינה אבל אני לא מבינה, והשני אמר שזאת פשוט חומה של נעליים, והשלישי סיפר על נעל קטנה, של ילדה קטנה, שהלכה עם אימא שלה.
לא כל 900 אלף זוגות הנעליים כאן, ויש כאן הרבה בלוקים עם נעליים…
הנעליים הלכו לשימוש חוזר בגרמניה, הנעליים הלכו למצוא לעצמם סיפור אחר.
כולם פה נעליים בודדות, אין פה זוגות. כולם פה לבד, אין פה בני-אדם.
נעליים חומות, שחורות, בלויות… רק קליפות של אדם.
ואת מכולן בולטת לך, את מכולן אדומה ובוהקת… את צדת את עיניי.
"את הנעליים החדשות שקיבלת לראש השנה לא תנעלי, יקירתי הקטנה", ו"את הכלה הטריה, לעולם לא תנעלי שוב את נעלייך הצחורות."
כאן אין צורך בנעליים, הלוא איך תלכי מפה? ולאן?
כולן שם אותו דבר כולן שם בודדות.
כולן רק חצי זוג של נעלים.
ורק אני מתרחקת מהקבוצה ההומה אדם שלנו, שוקעת במחשבות שמציפות את ראשי.
אני חושבת המון דברים ולא מעזה לומר דבר בקול, לפתע קטעה את מחשבתי האמירה: "אני לא חושבת שישבו פסיכולוגים ותכננו איך להשאיר קליפת אדם מרוסקת.
הכול צמח ביחד, לכל מקום הייתה תכנית, אבל יעדים מתגלגלים במשך הזמן."
באושוויץ זה לא היה משנה יהודים, פולנים, או אפילו גרמנים, שהיו אסירים, שחיו בתנאים טובים יותר בגלל שיתוף-הפעולה, אסירים עם פריבילגיה.
"העבודה משחררת", ממה בדיוק?
באושוויץ העבודה משחררת את נפשך מהרצון והצורך לחיות ולהתקיים.
לשמואל גוגול, שחסך שיניים בשביל המפוחית – לקחו פה את המפוחית, הוא הצליח למצוא מפוחית חדשה.
הוא ניגן בתזמורת מחוץ לתאי הגז, הוא ראה את דודה שלו נכנסת אל תאי המוות, ומאז ניגן רק בעיניים עצומות.
לא לראות, לנסות לא להרגיש.
אחרי 50 שנה הוא חזר לסגור מעגל, לנקום, ולנגן, הפעם בעיניים פקוחות, מחוץ לתאים באושוויץ.
כמה המחנה קטן, פה עומד היום בית-ספר, אך פעם היה פה בית-בושת.
פה הייתה רכבת, פה עבדו, ופה היה קיר-המוות.
באושוויץ יש 28 מבנים. 28 בלוקים.
באושוויץ היה כלא בתוך כלא, העונש בו היה מוות ברעב.
באושוויץ לא היו חיים, היה מוות, אבל הרבה לפני מוות של הגוף, היה המוות של הנשמה.
אושוויץ היה מרכז של מוות.
כד-אפר עומד בבלוק הראשון שנכנסנו אליו, הייתי בטוחה שזה חול ושזו יצירת אמנות, אך הסתבר לי שזו לא אמנות וזו בכלל יצירה של השטן.
המדרגות באושוויץ עקומות, אי-אפשר לטפס ובקושי לעמוד. אנחנו אנשים בריאים, אנחנו חזקים, והם שכשלו רגליהם, איך ירדו ועלו? איך הלכו למסדר, ואיך חזרו מהעבודה?
שקי שיער ענקיים, 9 טון של שיער עומדים לנגד עיניי, ושם, בחלון צדדי, מופיע שטיח, שטיח שיוצר משיערות אחיי, אי-שם בגרמניה יושבת ילדה שמתכסה בשמיכה של שיערות אחיי ושל אחיותיי…
אושוויץ הייתה בית-חרושת למוות, ואם השואה הייתה רעידת אדמה בפולין, אושוויץ הייתה מוקד הרעש.

הם צעדו למוות, אנחנו צועדים לחיים
מיתר אזריאל. תלמידת כיתה י"ב

נחתנו, אנחנו על אדמת פולין הקרה, וורשה. מסע משמעותי לפנינו… ככה מספרים, בוורשה הכל יפיפה, אין זכר לשואה. רק חומה אחת קטנה. טרבלינקה, מיידנק, אוושויץ… והדמעות לא פוסקות, כל תמונה, כל סרט, כל סיפור, עוד דמעה ועוד אחת. ומנסים להבין מה גורם לבן-אדם לרצוח 6 מיליון יהודים, אנשים? זה מעבר להבנה, לרצח של בן-אדם אין סיבה, יש רק תירוץ, והפעם התירוץ לא מספיק טוב. וממשיכים ללכת בין העצים הגבוהים, והפעם הסיפור הוא על אישה בת 50, ואז על ילד בן שנתיים, ועל עוד אבא, ודוד, ומשפחה… אנחנו נמצאים על אותה אדמה, רק שאנחנו מעליה, והם בתוכה, אותה אדמה קרה, שבה הם צעדו למוות, אנחנו צועדים לחיים…

איך מסבירים מסע כזה?
גל מנדלואי. תלמידת כיתה י"ב
איך מסבירים מסע כזה? כששואלים אותך איך היה, מה הכי נכון להגיד? אז בעיניים שלי זה מסע בלתי נשכח, מסע שהוא חובה לכל אדם, גם אם אין לו קשר לשואה, או אין לו בכלל חיבור לנושא. זו הייתה חוויה עם כל-כך הרבה משמעויות ותובנות, אחד הדברים שאמרתי לעצמי, כשניצבנו אל מול מחנה 'מיידנק' הגדול, הוא שהבנתי, הבנתי מה אני רואה, אבל בעצם לא הבנתי כלום. ראינו, במו עינינו, את היעדר הפרופורציה והעוצמה. הזדעזענו, שתקנו, חייכנו, בכינו – פשוט הרגשנו שם, וכל זה בזמן אחד ובמקום אחד. אי-אפשר להתעלם מתחושת השייכות והגאווה הלאומית שעוטפת אותך כשאתה שם, אבל  כשאתה נוחת על אדמת ישראל – ברור לך כי אין כמו בבית! וזה הודות לכל מי שהעניק משמעות למסע הזה: המדריכים, הצוות, ואיך אפשר בלי הגיבוש והחיבור השכבתי, שהיה המרכיב שהחזיק את המסע בעיקר בהיבט הנפשי שלו… מסע שהוא מובן ולא מובן במקביל, אבל הוא זיכרון שווה לכל החיים!