דפי עד: פרעות יאשי ברומניה

שמי ינקו רפפורט. נולדתי בעיר בקאו שברומניה בשנת 1928. ב-29 ביוני 1941, כשהייתי כבן 13, פרץ בעיר יאשי, השוכנת במרחק כ-100 ק"מ מהעיר בה התגוררתי, הפוגרום הגדול כלפי היהודים.

העיר יאשי שוכנת קרוב לגבול הרוסי. ביוני 1941, בהוראת הגרמנים, פלשו הרומנים לרוסיה. במהלך הקרב עם הרוסים נהרגו ונפצעו חיילים רומנים רבים, בעקבות הפצצות חוזרות של הצבא הרוסי. ממשלת רומניה, אשר שלחה את חייליה לקרב הזה, בעידודה ובתמיכתה של גרמניה הנאצית, הייתה צריכה להתמודד עם המחאה שפרצה בקרב המשפחות של החיילים ההרוגים או הפצועים. לכן הדבר הפשוט ביותר היה להפיץ שמועות על כך שיהודי יאשי הם אלה שאותתו לצבא הרוסי איפה להפציץ, הם אלה שהצטיידו בנשק וירו על חיילים רומניים והם אלה המשתייכים למפלגה הקומוניסטית, השנואה, לכן היהודים אשמים בתבוסת הצבא הרומני.

מתוך העיתונות. על פוגרום היהודים ביאשי

שמועות אלה, יחד עם ההודעה של שלטונות רומניה שיש לגרש את כל יהודי יאשי מהעיר, נתנו את האות לפתיחת הפוגרום הגדול נגד היהודים. ב-29 ביוני 1941 סומנו בתי הנוצרים בצלב, וירי רקטה של עשן כחול (שנורתה על-ידי הגרמנים) סימנה את תחילת הפוגרום. צורות ההרג היו שונות: המון יהודי רוכז בחצר תחנת המשטרה המקומית ומשעה שלוש עד שבע, לאחר שנסגרו שערי החצר, הוכו ונטבחו שם מאות יהודים. יהודים הוכו ונרצחו על-ידי ההמון ועל-ידי חיילים גרמניים ורומניים מחוץ לחצר המשטרה, כ-4,300 יהודים נדחסו לקרונות רכבת, שנועדו להוביל פחם ובהמות, והוסעו, במשך שעות, הלוך ושוב, בטמפרטורה של 350 ששררה בחוץ. רק 286 מתוכם שרדו את מסע התופת. השאר מתו מצמא, מחנק וממחלות שפרצו בתוך הקרונות. בתי היהודים נבזזו ונשדדו, וברחובות העיר היו מפוזרות גופות של יהודים.

בפוגרום הזה נרצחו כ-14,000 יהודים במהלך שלושה ימים. איש אינו יודע את המספר המדויק של הקורבנות, כיוון שבאותה תקופה הייתה הגירה פנימית גדולה, מהכפרים לערים הגדולות. משערים שכשליש מיהודי העיר יאשי נטבחו והומתו בפוגרום הזה. יש הטוענים שפוגרום זה היווה את תחילתו של רעיון 'הפתרון הסופי', שהגה השלטון הנאצי, לטיהור אירופה מיהודים. כדי להסתיר את גודל הזוועה פורסם, בעיתונות המקומית, שמספר היהודים – הבולשביקים – הקומוניסטים, שהוצאו להורג היה "בסך-הכל 500", וזאת רק "כיוון שנחשדו בשיתוף-פעולה עם האויב." 

ומהפן האישי שלי, השמועות לא הפסיקו לזרום לעיר בקאו, וידענו שמה שהתרחש ביאשי יכול, בקלות רבה, להתרחש גם בעיר שלנו. חיינו בפחד. השכנים הגויים שלנו קיבלו עידוד ממה שהתרחש בעיר הקרובה, והעוינות שלהם כלפינו התעצמה. אי-אפשר היה לסמוך על אף אחד. באותה תקופה חייתי בבית עם אימא בלבד, כי אבא נלקח לעבודות כפייה רחוק מהבית. הייתי רעב כל הזמן. מעט האוכל שאימא השיגה היה ממכירת חפצים אישיים שונים. אך מעל לרעב ריחף מעלינו הפחד הנורא ממה שעלול להתרחש בכל רגע: פוגרום כמו זה ביאשי. הטראומה הזאת ליוותה אותי שנים רבות אחרי, ועד היום, ימי הסבל של חיי, כנער ברומניה, עוברים לנגד עיניי בתמונות שנראות כמעט מוחשיות.

מתוך העיתונות. על פוגרום היהודים ביאשי

אני רוצה להדגיש שהסבל של יהודי רומניה אינו ניתן להשוואה לסבל של יהודי מחנות ההשמדה ושל יהודי הגטאות ברחבי אירופה, אך טועים החושבים שכיוון שהגרמנים לא ממש כבשו את רומניה – חייהם של היהודים שם היו קלים. כיהודים, סבלנו מאנטישמיות גלויה מצד השכנים הקרובים, מחרפת רעב, מעבודות כפייה, מאובדן הילדות, מהיכולת ליהנות מזכויות בסיסיות, כמו זכות התנועה החופשית, או זכות העיסוק, או הלימודים, ובמלאת 75 שנים לפוגרום – רציתי להזכיר את סבלם של יהודי רומניה בתקופת מלחמת העולם-השנייה. 

ספרו של ינקו רפפורט

סיפרה ענבל הוכמן, אשר הכירה את ינקו רפפורט בערב 'זיכרון בסלון', שנערך בביתה, בשנה שעברה, בהשתתפותו: "כאשר שוחחתי עם ינקו רפופורט, ניצול שואה, יליד 1930, ברומניה, שנולד בעיר בקאו. ינקו היה בן יחיד להוריו. במהלך הערב הוא סיפר לנו על ילדותו ברומניה, על עבודות הפרך שבהם נאלצו היהודים לעבוד – בבניית בונקרים למטוסים מתחת לפני האדמה ועוד. ינקו סיפר על החיילים הגרמנים שדרשו לעמוד במכסת עבודה גבוהה, ועל החיילים הרומנים שהוציאו אל הפועל את דרישותיהם. ינקו הוציא ספר אוטוביוגרפי, בעזרתה האדיבה של לינה שרון, המגיעה אל ביתו באופן קבוע. כותרת הספר היא 'הפחד היה קשה מהרעב'. כששאלתי את ינקו האם חשב לברוח – הוא הגיב: 'ממש לא. הפחד חזק ממחשבות כאלה'. אזור רומניה שהיה בגבול הרוסי נכבש על-ידי הרוסים וכך הוא ניצל. ינקו סיפר על העוצר שהוטל על בני-העיר, היציאה הותרה מ-10:00 עד 18:00. למרבה הצער כל המזון נמכר בשעה 8:00 וכשהגיעו לקנות מזון הוא כבר לא היה בנמצא ולכן היה עליהם להשיגו בדרכים לא דרכים. ינקו סיפר שלאחר המלחמה, כשביקש לעלות לארץ – לא אישרו לו את היציאה מרומניה, עקב העובדה שהוא למד ברומניה, להיות כלכלן, והרומנים טענו שהם שילמו עבורו את הלימודים, ולכן הוא חייב להישאר ולהחזיר להם את ההוצאות. רק ב-1978 זכה לעלות לארץ. הוא הגיע לאור-עקיבא ולאחר-מכן קיבל, מהסוכנות, דירה קטנה ב… יבנה."

ערב 'זיכרון בסלון' לפני שנה, עם ינקו רפפורט