בצל קורונה: "לאימא שלי זה עשה טוב"

מה שבטוח – לאמא שלי, מרים, שתזכה לאריכות ימים ושנים, התפילה הזו שהתקיימה בגינה בחסות הקורונה, עשתה טוב על הנשמה. אוהו כמה טוב.

אחרי התפילה חציתי את הכביש, בדרך לביתה של אמי, כהרגלי בחודשיים האחרונים לעשות לה 'קידוש' מרחוק. שאלתי אותה על 'בית הכנסת החדש שנפתח בחסות הקורונה' והתשובה שלה הפתיעה ושימחה אותי מאוד.

"אני מקשיבה, בשתי השבתות האחרונות, לתפילת השבת ונהנית מאוד מאוד", היא אמרה, והרגשתי כמה אור יש בפניה כשהיא מדברת על הניגונים שהרחיבו את לבה בחסות הקורונה. וזה לא בכדי, אמא גם ציינה באותה נשימה כי מאז שהחמיר מצבה הפיזי והיא נזקקת לכיסא-גלגלים, היא לא ביקרה בבית הכנסת שסמוך לביתה (מטה משה). כבר שנתיים.

היא חייכה, ואני חייכתי גם. כי קיבלתי את התשובה הטובה ביותר לשאלה שבה הרהרתי כמה דקות קודם לכן, במהלך התפילה בבית הכנסת המאולתר.

אמא זכתה לשמוע שוב את הניגונים שהיא כל-כך אוהבת ושכל-כך התגעגעה אליהם, ואני זכיתי, בחסות הקורונה, לזכות את אמי מדי שבוע בקידוש (כולל ליל סדר מזורז). מצויד בעוגות ומטעמים, שהכינה אשתי, שימחתי את אמי והפגתי במעט את הבדידות, שהייתה לה קשה מנשוא.

השגרה כבר לוחצת לצאת במתכונת מלאה, ואפשר להבין, אבל ראוי שנזכור גם את רגעי הנחת המשפחתיים, את הרגעים הקטנים שעשו ועושים טוב בלב, כי אחרי הכול הם הם החיים.