בלי כיבודים

לפני כמה שנים גרנו דקלה ואני באילת. באותה תקופה גם אחותי הגדולה, בעלה והילדים התגוררו בעיר הנופש. באחד הערבים יצא גיסי עם שני הבנים, בני השבע והשלוש לטיילת. כל אחד קיבל עשרה שקלים ובזמן שאביהם צפה בהם ולגם קפה, הילדים יצאו למסע קניות בבאסטות המוכרות. הבן הגדול חזר עם שרשרת ועודף של ארבעה שקלים. הבן הצעיר חזר עם שלוש שרשראות, חבילת מדבקות, צעצוע ובועות סבון ועם המטבע של עשרת השקלים שקיבל. אביהם לרגע חשב שאולי הקטנטן "פילח" את השלל ושאל אותו מהיכן השיג את הכול. הילד ענה לו "אמרתי לכל המוכרים שיש לי יום הולדת וקיבלתי מתנה מכל אחד". כשהאח הגדול ביקש מדבקה אחת התנגד הקטן כשומר על אוצר לאומי.

מה אומרים לילד שהקדים את יום הולדתו בכמה חודשים על מנת להרוויח את לחמו ועוד מסרב לחלוק את השלל עם אחיו המנומס?

מדי כמה ימים אנו יוצאים עם הילדים בשעות אחה"צ לגני השעשועים בשכונה.

איתן בן הרבע לחמש מסתפק במשחק במתקנים. יעל בת השנתיים ממצה מהר ומפטרלת בין המשפחות תוך זיהוי "ביוני" כמעט של מוקדי ממתקים ופירות. בלי בושה היא מתקרבת, יוצרת קשר עין, מבליחה מבט מעורר רחמים, מעפעפת בריסיה ומצטרפת לארוחה. כשממצה עוברת למשפחה הבאה. אנו מוצאים עצמינו נבוכים וסמוקי לחיים ופורצים בשלל התנצלויות.

יעל בחיפוש אחר החטיף הבא

דקלה, מצד אחד חשוב לנו שילדינו יהיו מלאי בטחון, ילמדו להסתדר, יעמדו על שלהם וישיגו את שיחפצו. אבל כשהם מגלים עצמאות ורכושנות, אנו נבוכים ומצטדקים בניסיון להסביר לעולם ולעצמנו שילדינו חונכו לתת ולא רק לקחת, כאילו שאנחנו בד"כ "העץ הנדיב". מדוע קשה לנו לקבל זאת, או אפילו לטפח ולהעצים זאת?

שלום, אתה מעלה סוגיה שרבים מאתנו חווים ומתמודדים אתה ביומיום- בגן השעשועים, כשמארחים חבר, בין אחים ועוד. נזכרתי במבוכה שחשתי כאשר יעל התמקמה צמוד לשולחן הכיבוד ביום פתוח בגן החדש, טרם תחילת שנת הלימודים. היא אף הגדילה לעשות ודאגה להרחיק ילדים נוספים שחשקו בחמוציות ובפירות החתוכים, זרקה לאוויר משפטים כמו "זה שלי מהבית!" ו-"אין מקום" לכל הסובבים. אני מכירה היטב את תחושת חוסר האונים, הבושה והמבוכה העלולים לצוץ סביב התנהגויות דומות לאלו שתיארתי.

אנו ההורים, מרגישים מבולבלים וחצויי לב בסיטואציות כאלו. מצד אחד אנו שמחים שילדינו יודעים לעמוד על שלהם ולהשיג את רצונם, מצד שני חשוב לנו שילמדו לחלוק ולנהוג בנימוס. לא מעוניינים לגדל "פראיירים" או ילדים מרצים אך גם לא "אגואיסטים". חשוב שנזכור, כשמדובר בילדים בני שנתיים-שלוש, זהו גיל העצמאות הראשון של הפעוטות. שלב בו הם מתפארים ביכולותיהם, הם רכושניים וטריטוריאליים ואז אם לא מוכנים לחלוק זה לחלוטין טבעי, בריא ואף מבורך. בגיל זה יכולה להתנהל סצנה שלא מביישת את "משחקי הכס" סביב בובה או נדנדה בגן השעשועים. היכולת להבין מבחינה קוגניטיבית שכרגע הצעצוע נמצא אצל ילד אחר ועוד מעט הוא יהיה בידיך, היא מאוד מוגבלת בגיל הזה. התחושה שנלקח ממך משהו היא מאוד מוחלטת וקשה לילד לשאת את התסכול. בשלב זה, אנו ההורים חשים מתח כשמצד אחד רוצים להגן על הילד ומנגד יודעים שעלינו להכינו לחיים בהם קיימים תסכולים. עלינו להבין שדרך ניסוי וטעייה הילד ילמד מה קורה כשהוא לא חולק – מה הוא מרוויח ומה הוא מפסיד. לא נמהר לשפוט התנהגות כזו לשלילה ונגיד "זה לא יפה", "תחלוק/תכבד", אלא ניתן לגיטימציה ומקום למשימה תואמת הגיל והיא חיזוק העצמאות והטריטוריאליות, ונזכור שאין מדובר בחינוך קלוקל שלנו. נפריד בין המבוכה שלנו לבין הצורך הרגשי של הילד, נאמץ גמישות וניפרד מתחושת ה"לא נעים לי".

לא מעוניינים לגדל "פראיירים", או ילדים מרצים אך גם לא "אגואיסטים". שלום ודיקלה וסרשטיין

ללא ספק אנחנו נתונים בקונפליקט פנימי בו יש לנו ציפיות להרמוניה, זרימה, שהילד שלנו יהיה פופולרי בקרב חבריו ושלא יהיו חיכוכים מביכים. לצד זאת, עלינו לשים לב שזה לא בא על חשבון דברים חשובים יותר כמו התפתחותו התקינה והתבוננות קדימה לטווח הרחוק למבוגר שאנו מייחלים שיהיה. שווה לנסות לראות באור חיובי ולהתרשם כיצד ילדי עומד על שלו באסרטיביות ואולי אף ללמוד מכך לחיינו שלנו, לפני שנמהר לפתור את המשבר.

הורים שממהרים להתערב ומאיצים בילדם לוותר, לכבד או לחלוק מסתכנים בתיוג ילדם בתפקיד הילד המרצה. תיוג זה מקשה על התפתחות הילד לבטא את  צרכיו ורצונותיו. הוא יתקשה לומר "בזה אני לא רוצה להתחלק" או "זה לא מתאים לי". הוא יתאים עצמו לרצונות של אחרים ולא לאלה שלו.

בנוסף כדאי שנחליף את הביקורתיות באמפתיה. נבין מה עובר על ילדנו ונתחבר לכך מחוויות מהילדות שלנו, ניזכר איך אולצנו לחלוק "כיפלי" שכל כך חיכינו לו. נשאל את הילד מה יעזור לו ונתעניין באמת איך הוא מרגיש.
ובואו נבדוק את עצמנו. מה הילד רואה בבית? הדוגמא האישית שלנו ההורים חשובה מאוד לתהליך הלמידה. איך אנו מקבלים החלטות משותפות? האם אנו יודעים להתפשר? איך אנו מארחים אנשים בבית? האם אנו חולקים ומלווים לחברינו רכוש, ספר, בגד?

המעשים שלנו משפיעים עוד יותר מהמילים שלנו. מצפייה בנו הם לומדים על שיתוף, חברות, נכונות לראות את האחר,  לכן כדאי שנשים לב, ונשפר הופעתנו.

ומילה לסיום, הטמפרמנט שלנו ההורים עשוי להיות שונה מזה של ילדנו. במקרה הזה, חשוב שנעשה הפרדה ונתמקד בצרכים וברצונות של הילד ולא שלנו, נשתדל להרגיש נינוחים ובטוחים וכך ירגישו גם ילדינו.

.
טוב, בינתיים הפסקנו לקנות ממתקים בסופר וכל פעם שיש צורך שולחים את יעל לסיבוב בגן השעשועים- ראו הוזהרתם.

ואתם, הקוראים מוזמנים לשתף אותנו ולשאול שאלות בנושאים שמעניינים אתכם ולהצטרף לסדנאות הורים,

דקלה וסרשטיין יועצת משפחתית ומנחת הורים.

שלום וסרשטיין שחקן, מדריך תאטרון לילדים וכותב.

פרטי התקשרות:
דקלה: 050-6333623 בפייסבוק כאן
שלום: 052-4509047 בפייסבוק כאן