אמנות בהדרכת הורים: מנטליזציה

מנטליזציה אצל ההורים תביא למנטליזציה אצל הילד – המטופל. כלומר, להרחיב את יכולת ההתבוננות העצמית ובכך לפתח את יכולת החשיבה על הילד והבנת הצרכים הרגשיים שלו. אלו יושגו בטיפול עk-ידי בניית קשר ואינטראקציות בריאות בין ההורה לילדו.

מהי מנטליזציה? להיות במודעות למחשבה ולרגש                                                                                

פיתוח היכולת להתבונן בעצמך ובאחר, להבין את מקורות הקושי, דפוסי ההתנהגות והקבעונות. שיפור היכולת לחשוב, לדבר, להרגיש ולפעול מתוך המודע, מביאה את ההורים ואת המטופל לרמת מודעות גבוהה יותר. ככל שעולה רמת המודעות – משתפרת היכולת לפעול מתוך בחירה ולא מתוך 'אוטומט'. בטיפול, חשוב לפתח את המנטליזציה  האינטלקטואלית, בד בבד עם המנטליזציה הרגשית. לא מספיק רק להבין את הדברים בצורה מושכלת, אלא יש להרגיש ולחוות אותם כדי שיתחולל שינוי מהותי.

בטיפול באמנות, באמצעות הדימויים והתוצר החזותי, ניתנת האפשרות לחוות את הדברים דרך ערוץ תקשורת השונה מאלו שאנו מורגלים אליהם. באמצעות הסימבולים הנוצרים, ישנה תנועה בין הפנימי לחיצוני, באופן המאפשר הרחקה. התוצרים על הדף מאפשרים לנו להתרחק ולהתבונן בקונפליקטים שלנו, ועל-ידי כך להעמיק, להבין ולעבד אותם, על-מנת ליצור שינוי. התהליך הטיפולי והפנמת החוויה ישרתו את ההורים אף בעתיד, מחוץ לחדר-הטיפול.

הדרכה בחדר-הטיפולים                                                                                                          

ברצוני להציג מפגש מתוך הדרכת הורים שנערכה אחת לחודש במקביל לטיפול בבן. בהדרכה נפגשתי עם זוג-הורים בעלי מנטליזציה אינטלקטואלית גבוהה מאוד ועם בנם המתבגר. ההורים קראו ספרות מקצועית והעמיקו בעיקר בנושאים הקשורים בבנם. למרות זאת, הרגישו שהקשר בינם לבין בנם הולך ונפגם ונוצר ריחוק שהחריף. במפגשי ההדרכה הראשונים, ניכר שההורים עבדו 'לפי הספר', אך למרות שיתוף-הפעולה, המוטיבציה הגבוהה והידע הנרחב, הקשיים נותרו בעינם. אם כך, נשאלת השאלה – מה חסר? האם אכן מספיקה רק ההבנה הקוגניטיבית?    
                                                                              
רקע                                                                                                                                                     

הדרכת הורים זו, הייתה חלק מטיפול בילדם בן ה-12, בן בכור מבין ארבעה אחים. שנתו הראשונה בחטיבת-ביניים וניכרו ניצנים של גיל ההתבגרות. בלימודיו ביסודי היה תלמיד מצטיין, התנהגותו טובה וללא בעיות חברתיות. בחצי שנה האחרונה, טרם הגיעו לטיפול, הייתה ירידה משמעותית בלימודים. סרב ללמוד, ולהוריו הייתה תחושה שהוא מכשיל עצמו בכוונה. במקביל, הנושא החברתי החל להיות משמעותי יותר עבורו וחבר לילדים מקובלים חברתית המתאפיינים בבעיות התנהגות ורמת-לימודים נמוכה. ההורים תארו תמונה של 'היגררות' אחר החבורה, רצון להוכיח את עצמו מולם במחיר של התנהגות שלילית, בבית-הספר, ואף בבית. הפר את הכללים ונהלי הבית, התייחס באופן לא מכבד לאחיו הקטנים, שיקר להוריו, הירבה בהתפרצויות זעם וסרב ללמוד בכיתת מצטיינים, שאליה יועד. הילד הגיע למפגשי הטיפול בהתמדה ושיתף פעולה, אולם סרב להיפגש יחד עם הוריו או שאציג את עבודותיו בהדרכת ההורים. הטיפול עצמו התקדם באופן חיובי.

דוגמא למפגש הדרכה – אמנות ככלי המשכלל מנטליזציה רגשית                                 

במפגש זה הסכימו ההורים, לראשונה, להשתמש בכלי היצירה של הטיפול באמנות. כל אחד מההורים התבקש לבחור גודל דף רצוי וכלי-כתיבה: טושים, פנדה, או צבעי עיפרון (מתוך מחשבה שזו חשיפה ראשונה). עליהם היה להביע דימוי כלשהו המייצג את הקשר בינם לבין בנם.

                                                                                                                      
האם – בחרה דף A4 ובטושים. החלה לצייר באופן ספונטני ובחופשיות. בטוש כחול יצרה מסגרת בחלק השמאלי של הדף. בתוך המסגרת יצרה דימויים שונים.

האב – בחר בדף A4, אך בניגוד לאם, התקשה להתחיל. הנחיתי אותו להפסיק לחשוב ולנסות לאפשר ליד להוביל ללא תכנון, ציפיות, או כל ביקורת-עצמית. האב בחר בטוש כתום וכתב את המילים 'יד ביד'. עודדתי אותו ליצור דימוי, פשוט ככל שניתן, שייצג את הכתוב – יצר שני משולשים אחד בתוך השני.

דיון                                                                                                                      

בסיום המשימה, ההורים חשו הקלה ותחושת שחרור, שניכרו הן במנח הגוף והן בשיחה הספונטנית והקולחת. ההורים, בחיוך נבוך, ביקרו את מגבלתם האמנותית. חידדתי בפניהם את העובדה שבטיפול באמנות לא נבחנת רמת הביצוע, אלא חשוב למצוא דרך חלופית לבטא תכנים תוך-נפשיים.    

האם: הציגה את עבודתה ראשונה: הציגה את ה'לב' כדימוי עיקרי המייצג עבורה את האהבה והאכפתיות לבנה. ה'ספר', משמש לדעתה כמדריך – 'גיידליין', שמנחה אותה להוביל את בנה בדרך הנכונה. הדימוי הכתום הנו מדחום המייצג, לפי האם, את הדאגה לבריאות בנה. הדימויים מצויים בתוך מסגרת מאוד ברורה וביניהם עננים רכים כחולים. האם תיארה: "כמו צמר-גפן או משהו נעים, שלא יהיה הכל נוקשה מידי…" 
                                                              

האב: הדימוי הראשון שעלה, זה הרצון ללכת עם בנו "יד ביד". ליצור עמו קשר משמעותי המבוסס על הדדיות וכבוד. שני המשולשים, מייצגים את האב ובנו, עם חץ כלפי מעלה. "לתת לו את הרציונאל של הדברים, כדי שילך יחד איתי ולא נגדי." דימוי המשולשים האיר, אצל האב, את הפער שבין הרצון ליחסים הדדיים וחידד את ההבנה שבפועל מערכת היחסים עם בנו מבוססת על כוחניות ושליטה.

בשלב הבא, ביקשתי מכל אחד להביע את תחושותיו כלפי העבודה של בן-הזוג.              

האב בחר להתחיל וציין את העובדה שכעת הוא מבחין כי לבת-זוגתו יכולת הכלה טובה יותר. הדימוי הכתום (המדחום), נראה לו כמעין חליל המייצג, בעיניו, את המוסיקה וההנאה שחסרים לו במערכת היחסים עם הבן. העננים הרכים נראו לו כחיוורים ומעטים מדי בתוך המסגרת. האם הבחינה, שכעת המסגרת נראית לה קטנה, צפופה ולא במרכז.            

האם התייחסה לציור של בן-זוגה, וציינה שבהתבוננות ראשונה עלתה בראשה המלה 'השתלבות', אולם כאשר האב תאר את ציורו, חשה שהדימוי מחד, אסתטי, ומאידך, חד, שפיצי וריק מצבעים. בשלב זה, האם חשה שהמלה 'השתלטות' תואמת יותר את החוויה הפנימית שלה.

לקראת סיום המפגש, ההורים נשאלו האם היו משנים דבר כלשהו בעבודתם? ובאיזו תחושה הם יוצאים?                                                                                                       
האב שיתף שלאורך הטיפול חש בצורך שלו לגונן על בנו כדי "שלא יפול לבורות שבדרך." הדימוי שיצר, חידד לו את הצורך בשחרור שליטה ושכעת היה מפריד בין שני המשולשים. דרך הדימוי שיצר, הבין בצורך של ילדו לעצמאות, גם במחיר של טעויות שיתרחשו בדרך. האב הרגיש יותר אופטימי ומובן לעצמו.      

                                                                    
האם ציינה שהייתה מרחיבה את המסגרת כ'מרחב נשימה' גדול יותר לכל בני הבית. טעותו של בעלה (המדחום הוא חליל), גרמה לה לחשוב על כך שאמנם הבריאות חשובה, אך אכן לאחרונה ניכר חוסר בהנאה, בבילוי ובתחושת נעימות בבית. האם ציינה שזו פעם ראשונה שאינה רושמת כלום במפגש, אך מרגישה שיוצאת עם מטען רגשי הרבה יותר גדול.

סיכום

יצאתי ממפגש ההדרכה עם מחשבות על מה אפשר לחדש להורים שרואים, מבינים ועושים, ככל יכולתם, לעזור לבנם באופן מעורר אהדה. לאורך כל הטיפול שיתפו בקשייהם ועיבדו את הקונפליקטים שחזרו על עצמם. באמצאות האמנות, מינימליסטית ככל שתהיה, סייעה בהעצמת החוויה ויצקה מימד נוסף לתוכן שדובר. העלאת המנטליזציה הרגשית במפגש זה באה לידי ביטוי ביכולת להרגיש את הקושי שלהם כהורים, לפתח את האמפטיה לקשיים של ילדם ולרצות לשנות את דפוס מערכת היחסים הנוכחית.  

מרבית ההורים, מגיעים למפגש מתוך מטרה 'לנצל' את הזמן בשיחה שתסביר מה קורה להם עם ילדם. השימוש באמנות לא 'בזבז' זמן מפגש, אלא קיצר תהליכים להבנה מנטאלית, שהיו נמשכים אולי זמן רב יותר בשיחה בלבד…

איריס חן בלו – מטפלת באמנות, צאלון 7 יבנה, טל' 050-8440875