13.05.2014 | 06:35
מה חדש?
מה מביא אדם בוגר, בן 70, לשחזר את בר-המצווה שלו? את העלייה לתורה וקריאת ההפטרה שלו? כנראה אותה סיבה שמביאה אותו, יום קודם לכן, לבצע צניחה חופשית… אולי הריגוש, ההתרגשות, הכמיהה והגעגוע למשהו מהעבר הרחוק? ראיון עם אמנון בר-צור
בר-מצווה הוא כינוי ליום ההולדת ה-13 של נער לפי המסורת היהודית, אך אתה כבר לא בן 13, אז מה קרה?
"הרעיון החל בכך שרציתי, תמיד, להתחבר לעניין הזה של הילדות, של העלייה לתורה. הייתי מתרגש, כל פעם מחדש, כאשר נכחתי בטקסי בר-המצווה של נכדיי. כל פעם שחזיתי בהם עולים לתורה, זה ריגש אותי ברמות. גם כשנכחתי באירועי בר-מצווה של חבריי, זה ריגש אותי באופן מיוחד. אמרתי לעצמי 'אני זוכר את ההפטרה שלי בעל-פה, גם לאחר שנים כה רבות, ואת הניגון', ובדקתי אם זה נכון, ואכן כן, אני זוכר. וחשבתי לעצמי שממש בא לי להגיד את זה בבית-הכנסת ולא רק לעצמי."
אבל אתה לא בן-אדם דתי, נכון?
לא, אבל, גדלתי בבית מסורתי, ביוקנעם (יליד הארץ) על ברכי המסורת. טקס בר-המצווה שלי והעלייה לתורה נשארו טבועים בי עמוק עמוק, בתוך הבפנים. וגם היום, יש לי חיבור הדוק מאוד לתורה, אני נוהג לפקוד את בית-הכנסת בחגים, ובמיוחד ביום הכיפור, ומלבד זאת אני קורא המון חומר הקשור ליהדות, בלי להיות דתי. אני גם הולך עכשיו ללמוד מבוא לקבלה."
זאת דת, יהדות, מסורת?
"כל הערכים שאני מקנה לנכדיי, מעבר לכל מה שקשור למסורת, ערכי הציונות והמדינה, ערכים ומסורת במקביל, ואני יושב עם הנכדים גם על ההסברים והפרשנויות של התורה, וכך אני עושה גם עם התלמידים שאני מלמד בבית-הספר, במסגרת התנדבותי ב'ידיד לחינוך'."
אז איך החל רעיון העלייה המחודשת לתורה?
"הקטע של העלייה לתורה ואמירת ההפטרה היה אצלי, כל השנים, בגדר משאלה בלבד. ואז, יום אחד, גיסי (אח של אשתי) הגיע מהולנד ו'סחב' אותי עמו לבית-כנסת (ביבנה), ואז שאלתי אם אוכל להגיע בשבת של פרשת 'אמור', אותה הפרשה שנשאתי בבר-המצווה שלי, לומר בבית-הכנסת, ואמרו לי שכן, אך יש עוד מישהו שכבר קורא פרשה זו, ואמרתי 'אם כך – אינני רוצה לקחת לבחור את התהילה, ואני אמצא מקום אחר'. פתאום הבחנתי באליהו (אלי) דקל, יושב בשורה הראשונה, ודקל הוא חבר טוב, אפילו שירתנו יחד בצבא, וגם דרך העבודה ב'ידיד לחינוך' (כשדקל היה מנהל אגף החינוך), והוא איש יקר ואיש שעוזר, ויש לי לומר עליו רק דברים טובים, ואמרתי לו 'אלי אני נורא רוצה את זה. זה שיגעון – אבל אני רוצה!' והוא ענה לי 'אמנון זה סגור!'."
מכאן הדברים התגלגלו במהירות, מכיוןן ששבת ההפטרה של אמנון התקרבה, דקל יצר קשר עם רב בית חב"ד ביבנה, הרב יוסי לרר, קבע אתו שאמנון יקרא את ההפטרה בבית-הכנסת שבבית חב"ד, שהתאים מבחינת הניגון האשכנזי (אותו מכיר בר-צור) ודקל אף הציע ללוות אותו ביום שבת זה.
כאן אמנון לא מפסיק להרעיף שבחים על אלי דקל, "איש מקסים", "איש עבודה", "אין לו גבול", "הוא חולה עבודה"…
ספר על התהליך בו זה בוצע.
"ביום חמישי שלפני, נפגשתי עם הרב יוסי לרר, לחזור על ההפטרה ולברכות, הוא נתן לי לקרוא קצת, וראה, מיד, שאין טעם להמשיך, כי אני 'אוכל' את זה בלי בעיה בכלל, והמשכנו בשיחה מעניינת מאוד, על עניינים אחרים, שברומו של עולם. בשבת, נפגשתי עם אלי דקל, והלכנו, ברגל כמובן (דקל הינו איש דתי), לבית-הכנסת, וגם משפחתי, על נכדיי, הגיעו לראות את סבא עולה לתורה."
מי התרגש יותר? תתאר את מהלך העלייה לתורה
"אני חושב שאני. הקראתי את ההפטרה שלי, יחזקאל פרק מ"ד, ובסיום, את לא מבינה… ניגשים אליי המתפללים, אחד אחד, ואומרים לי 'כל הכבוד לך, הקראת את זה כמו ילד שלמד עכשיו לבר-מצווה'. הרב יוסי לרר אמר 'אני רוצה להגיד לכם שיושב פה מישהו שהקריא את ההפטרה לאחר 57 שנים, והחליט לסגור מעגל ולעלות לתורה, ועשה זאת בצורה מדויקת, יפה, פיוטית, ולמורה שלו צריך להגיד שהוא עשה עבודה טובה'. וגם שיבח את אלי דקל, על שהוא לקח על עצמו להביא אותי, וסיפר על הפעילות ההתנדבותית הקהילתית של שנינו."
קצת תחושות, אמנון?
"הקטע הזה של העלייה לתורה, קשה לי להסביר את זה, זה ג'וק, אבל ג'וק טוב, ויש לזה רק מסר טוב לצעירים, וכשאני צריך להסביר לילדים מה זה שואה – אז צריך לתת להם על קצה המזלג, גם את הנושא של מורשת. תחושות? לא ישנתי כל הלילה שלפני, אבל כשעליתי לתורה, וכשהקראתי את ההפטרה – הייתי מפוקס, ולא התבלבלתי כלל, וזה היה אחרי שיום לפני זה צנחתי מגובה של 12,000 רגל, (והוא חוזר ומדגיש, כאילו בעצמו אינו מאמין) מגובה של 12,000 רגל!"
את האמת, למה היית צריך את זה?
"זו הייתה סגירת מעגל לעצמי, לאחר 57 שנים, רציתי להוכיח לעצמי שאני זוכר את ההפטרה שלמדתי, וזה קרב אותי ליהדות, למסורת. הרגשתי שאני מתחבר למורשת היהודית, זה צריך להיות מסר לצעירים, שיקבלו את הדברים האלו ולעולם לא יזניחו. שלא יאבדו את המהות, את העיקר, ולא יברחו לחומרנות. המהות זה המסורת, והקשר זה הקשר לאהוב אחד את השני, לתת לשני, ולעזור אחד לשני. ועובדה, שזה מה שאני עושה – תורם בקהילה."
ברוב הקהילות נהוג שהאב מברך ברכה מיוחדת, "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (ובכך מעביר את האחריות למעשיו של הבן לעצמו), אנחנו, בפורטל 'יבנה שלי' נאחל לאמנון שנתראה בפרויקט הבא שלו, ואנו בטוחים שלא רחוק היום. ובינתיים, כפי שנהוג בהרבה קהילות, שלאחר שסיים הנער את הקריאה בתורה – אולי נזרוק עליו סוכריות, בעיקר מעזרת הנשים?
ומשהו פיקנטי לסיום, בר-צור איתר את המורה שלימד אותו לפני 57 שנים, כאשר היה בן 13 בלבד, שלמה פוגל שמו, לאחר מאמצים רבים. פוגל היה מורה ומנהל בבית-ספר בטבעון – שם למד אמנון, והוא היה זה שהכשיר אותו לקריאת ההפטרה, כאמור, בצורה המושלמת ביותר.
אמנון איתר את מורו, דרך נכדו של שלמה פוגל, לפי שם המשפחה הזהה, וכאשר שוחח עמו בטלפון, מתוך מחשבה שאולי כבר שכח אותו עם השנים, התבדה לטובה – פוגל אכן זכר את בר-צור… ואת השיחה המרגשת אנחנו יכולים רק להעלות על הדמיון!
תמונות נוספות: